12 שנים של עבדות-2013- Years a Slave 12

יש משהו מרתק ב 12 שנים של עבדות שעובר כחוט השני בסרט המצויין הזה והוא חייב להיות כוונת המשורר גם אם הוא נמצא באופן סמוי ומעודן כל כך בטקסט הפילמאי הזה.

תחת המעטה העלילתי של אפרו אמריקאי אזרח צפון חופשי אשר נחטף לעבדות בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה ונמכר כעבד, סיפורו האמיתי של סולומון נורתופ אשר העלה על הכתב את עלילותיו לאחר שיחרורו מתאר את התמונה החשוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית בצבעים מרתקים של דקדנטיות ומצייר את סופו של עידן גווע.

כדאי לשים לב לתארוך ההיסטורי של המעשייה הזו, נורתופ נחטף ומשמש כעבד בשלהי תקופת העבדות במדינות הדרום בארצות הברית. עשרים שנה לפני ביטולה הרשמי של העבדות בארצות הברית כבר היה ברור לכל מי שלקח בה חלק, או לכל מי שלקח חלק בהתעלמות ממנה כי החברה האמריקאית מבצעת את הפשע המוסרי הגדול ביותר שאפשר לבצע כלפי אדם אחר. הפשטתו של אדם מאנושיותו, נהיגה בו כאילו היה חפץ ובעיקר התפיסה שהוא אינו אנושי.

מעטים יודעים כי הייתה גם התייחסות לרמת האנושיות הגלומה בעבדים, החוק הכי בהם כאחד חלקי שבע אנושיים וככלל, הדרום המסואב שכל כלכלתו נשענה על מסות של עבדים שעיבדו את המטעים הענקיים חיפש כל צידוק אתי ומוסרי על מנת להצדיק את העוולה הטמונה בעבדות.

אבל מספיק לצדקנות, אם יש משהו מרתק במיוחד בסרט הזה הוא התיאור המושלם של האווירה הדקדנטית של אותה שקיעה מוסרית בשלהי תקופת העבדות. הקולות הן בצפון והן בדרום הנשמעים כנגדה של התופעה הזו מתחילים לבקוע מכל מקום, אך אנשי הדרום שכל איכות חייהם ועושרם נשענה על העוולה הזו נאחזים בה בכל כוחם ומתרצים אותה בעת הצורך גם בציטוט מתוך כתבי התנך והברית החדשה.

השקיעה המוסרית הזו, הקונפליקט הפנימי אל מול פניה של הזוועה היום יומית שהיו מנת חלקם של העבדים יוצרת פסיפס מרתק. יש מעט מאד אזורים בעולם אשר מצטלמים ככר כל כך דואלי בהקשר הזה. לא סתם דרום ארצות הברית משמש כמעט תמיד בקולנוע רקע למותחני זוועה כאלו ואחרים. הניגוד בין הסביבה הכפרית הפסטוראלית לבין איזה ריקבון מוסרי מובנה, מעולם לא צולם טוב יותר כפי שהוא מצטלם בסרט הזה.

דווקא השחקן הראשי בסרט, אלמוני בשם Chiwetel Ejiofor הוא החוליה החלשה בכל הסיפור הזה. נדמה שבחירה בשחקן מוכר יותר או בשחקן בעל יכולות משחק מרשימות יותר הייתה עושה לסרט הזה רק טוב, בדיוק כפי שעושים לו שורה של שחקני משנה מרהיבה במיוחד שכל אחת ואחת מן ההופעות שלהם חזקה ומטלטלת.

Lupita Nyong'o היא ללא ספק תגלית קולנועית של ממש והיא נוגעת ללב בדמות השפחה שכל חטאה הוא יופיה הפיזי שהופך לקללה אמיתית. שרה פולסון Sarah Paulson מצליחה גם היא לייצר דמות מטלטלת במיוחד של עשירה דרומית שחייה והקונפליקט הפנימי שלה משחיתים כל חלקה טובה באדם, פול ג'יאמטי כסוחר עבדים ומייקל פסבנדר כבעל מטעים שדעתו טרופה גם הם רושמים הופעות בלתי נשכחות. גם אלפרה וודוורד כנביאת זעם לרגע מצליחה ליצור רושם אדיר וככלל, נדמה שפסיפס השחקנים הזה נותן לסרט את עוצמתו הכל כך מדוייקת.

12 שנים של עבדות הפך במפתיע לכל מה ש"המשרת" של אופרה ווינפרי רצה להיות וכשל. הוא צפוי להיות המנצח הגדול של עונת הפרסים הנוכחית ולא בכדי. משהו בשקט הסטואי שעולה ממנו חזק ומעורר מחשבה. סופו של כל כובש, אונס ורוצח להתבוסס בסופו של דבר בסחי המוסרי של עצמו. זו דרכו של עולם.

עמוק ומעורר מחשבה.