ביקורת:

יש חשיבות לשנת הפקתו של הסרט הזה, 1977, שכן באותה שנה בדיוק עולה מנחם בגין לשלטון אחרי עידן מפא"י שהיתה נדמית בלתי מנוצחת, נותן קול של ממש לשכבה אדירה באוכלוסיה שעד לשנה זו לא נהנתה ממנעמי השילטון או ההשפעה וכתוצאת לוואי, ממית במו ידיו את ז'אנר סרטי הבורקס.

ג'ורג' עובדיה, מלך ז'אנר סרטי הבורקס הבלתי מעורר לא צפה את מותו של הז'אנר שהיה מקור פרנסתו ועוצמתו. זו היא לו הפעם האחרונה בה הוא מפיק סרט מתוך הז'אנר שתפקידו כמשקף מראה חברתית של דיכוי המזרחיים עדיין רלוונטי.

הסיפור, כמו תמיד אצל עובדיה, לא ממש חשוב. כל עוד יש בחורה יפה, תיקי דיין, מזרחית טובת לב המאוהבת באשכנזי חתיך, צביקה פיק.

לא היו שום יומרות בסרטים של ג'ורג' עובדיה, הוא שם את הדברים על השולחן, עם המבטא, הדיכוי החברתי והשאיפה להתמזג עם ההגמוניה האשכנזית בלי שהוא ידע בהכרח את העוצמות של הסרטים שהוא מייצר אשר לפחות בתיעוד תפיסת הקיפוח המזרחית יש להם מקום של כבוד.

למרות זאת, יש תחושה כי הסרט הזה, כבר עם צאתו סובל מאנכרוניזים של ממש ברמת הדימויים שהוא מציג שכן ישראל של אותה השנה היא כבר ישראל אחרת ושונה.

כך או כך, לחובבי הטריוויה הקולנועית צפויה חגיגה של ממש. צביקה פיק בגירסה רזה ומעודכנת אך ללא שום כשרון משחק בעליל נבלע בידיה האמונות של האחת והיחידה: תיקי דיין, שגם אם היא מקריאה ספר טלפונים [ובמקרה של עובדיה זה אף פעם לא היה רחוק במיוחד], היא עדיין אחת השחקניות המרתקות שהיו כאן אי פעם.

• גרסה להדפסה