ביקורת:

עשר שנים בדיוק לאחר יצירת המופת הקודמת שלהם, פני צלקת, חוזרים בריאן דה פלמה, ואל פאצ'ינו לשתף פעולה ביצירת מופת נוספת מז'אנר דרמות הפשע.

נדמה שבמובנים רבים אפשר לראות בדרכו של קרליטו סוג של המשך או פיתוח סוגסטיבי של דמות הפושע הקטן בפני צלקת אשר גם אותה גילם אל פאצ'ינו.

הפעם, מתמקד הסרט במאמצי העל שעושה פושע קטן מזדקן אשר משתחרר מן הכלא שלא למעוד שוב אל עולם הפשע. ואולם חלומו להפוך לסוחר מכוניות משומשות ולפרוש סופית מעולם הפשע לא מצליח להתממש, הסביבה המוכרת לו והפיתוי לעשות כסף קל קורצים לו.

זהו מבט אחר שמציע דה פלמה, הפעם דרך זווית העיין של פושע שעייף מעולם הפשע, רואה אותו נכוחה ולמרות הכל, מתקשה להימלט ממנו. סיטואציה שקל להזדהות איתה באופן נרחב יותר.

זוהי יצירת מופת של ממש, עיצוב הדמויות הוא ללא רבב, המיזנסצינות, השיחזור התקופתי הנדרש, והתסריט המבריק כולם נסמכים על הופעות חד פעמיות של ממש. בראש עומד כמובן אל פאצ'ינו בהופעה מדוייקת במיוחד, אבל לצידו שורה של הופעות משנה של טובי שחקני המסך האמריקאי של שנות התשעים, מרביתם אף פיתחו קריירות של ממש בזכות הופעתם כאן. בראש כולם עומדת דמותו הבלתי נשכחת בגילומו של שון פן, בתפקיד עורך הדין היהודי המושחת הפורש עליו את חסותו. עוד בולטים לטובה בסרט הם ג'ון לגוזיאמו,בתפקיד הפושע העולה בני בלנקו, פנלופי אן מילר בתפקיד חברתו של הגיבור וויגו מורנטסן בתפקיד האיש שמוכן "למכור את כולם".

יש בסרט הזה כמעט כל חומר דרמטי אפשרי, הדילמה המוסרית, האהבה שלא מתממשת והמשל התנכ"י של תשלום עבור חטאיך.

הסרט הפך בתוך זמן קצר למיתולוגיה קולנועית של ממש וצבר לעצמו קהל מעריצים רב ובצדק. זהו אחד הסרטים הטובים ביותר של שנות התשעים וכל פריים בו סובל משלמות קולנועית....

מרתק, חד ועוצר נשימה.

• גרסה להדפסה