שנה:
סיפורם של 4 נופלים מחיל השיריון אשר נספו במהלך מלחמת לבנון השניה יחדיו מפגז אשר חדר לשיריון הטנק שלהם.
ביקורת:
קשה לכתוב "ביקורת" על סרט העוסק בשכול בעיקר מכיוון שהערך המוסף והערך הרגשי הגבוה של כל סרט כזה מתקיים כמעט תמיד עבור מישהו שמושא הסרט יקר לליבו.
למרות זאת, קשה להתעלם מן היחודיות של "זרעי קיץ", סרטם של אילנה דיין, וגלעד טוקטלי אשר שודר בערב יום הזיכרון האחרון, 2008 בערוץ השני.
השניים עקבו במשך שנה סבלנית במיוחד אחר אבלם של ארבע נשים, וארבע משפחות אשר הגורל קשר אותן יחדיו. בינהם נהרגו בסוף ימי הלחימה של מלחמת לבנון השניה.
מדברים הרבה מאד על הפסיפס הישראלי של הצבא ושל השכול שהוא מביא איתו.זרעי קיץ מביא את היחודיות הזו ואת תחושת הליכוד שכל כך חסרה לעיתים בחברה הישראלית בשנים האחרונות.
ארבע נשים עדינות, חזקות ומרגשות פורשות את מר גורלן ואת הקשר אשר נפשם נקשרה בו דרך צו הגורל האכזרי שלקחת את ארבעת בניהם ביחד ביום אחד ארור.
דיין וטוקטלי מלאים קשב לסיפור האנושי המוצג בפניהם ולא שוכחים את עבודתם כיוצרים דוקומנטריים במהלכה. יש הרבה מאד חמלה בסרט הזה והוא ישיר מאד וחף מכל התייפיפות. הוא מציג את הפסיפס הישראלי הזה של השכול הכולל בתוכו את כל קצוות החברה הישראלית.
אורי גרוסמן, בניה ריין, אדם גורן ואלכס (סשה) בונימוביץ' ז"ל נהרגו ביחד וקשרו את גורל משפחותיהם לעד. הסרט עוקב ברגישות אחר השכול המפוכח, הרגשי והכאוב כל כך בסבלנות אדירה ומתוך ניסיון להציג תמונה ישירה של הכאב הגדול הזה אותו חווה כל אחת מן המשפחות בדרכה שלה.
לאילנה דיין יכולות עיתונאיות מן המרשימות בארץ. לרוב היא מפנה את חיציה ואת הכישורים הללו כלפי נושאים פופוליסטיים וממנפלת את מושאי ההתייחסות שלה, לא כאן, בקשב וברגישות עיתונאית מן המעלה הראשונה, היא נותנת לכאב של הנשים הללו לספר את סיפורו, וקשה מאד להישאר אדיש לסרט המצויין הזה ולטרגדיה שהוא מאגד בתוכו.
פרסום תגובה חדשה