שנה:
Ajami
סיפורי חיים, אהבה ומצוקה כמו גורלות גיבוריהם נשזרים זה בזה על רקע נופיה של שכונת עג'מי היפואית.
br>
ביקורת:
העובדה שיש לישראל חצר אחורית, כל כך קרובה, מלאת חיים ועוצמות, גם אם היא מסרבת בכל תוקף להכיר בה, תהדהד בכם לאחר הצפייה ביצירת המופת החד פעמית הזו כמו תובנה קיומית פשוטה והכרחית שנוכותה נעדרה מתת ההכרה שלכם.
במובנים רבים, נדמה שהערך המוסף של הסרט המרהיב הזה הוא התובנה הזו. ואת אותו הערך המוסף, תוכלו להשיג רק אם אתם ישראלים. אין לנו ספק שגם מעבר לים יעורר הסרט הזה תגובות ושיח ציבורי. אבל את תחושת העלבון וה"סטירה" הכרוכה באומנות טובה הנוגעת למרכיבי החיים מהם אנו בוחרים להתעלם, תשיגו בהכרח אם אתם תושבי מדינת תל אביב.
עג'מי הוא שיתוף פעולה בין במאי יהודי וערבי שבכל פריים ופריים שלו יצליח להדליק אתכם ולא תצליחו להישאר אדישים למולו.
יחודו של הסרט הזה, מעבר לעובדה שהוא מצליח כך נדמה לתפוס כל פרט ופרט ב"דו קיום" המורכב בין ישראלים, ערבים ישראלים ופלשתינאים, מבלי שהוא הופך את הסכסוך הערבי הישראלי לכוכב הסרט, כל זאת בזכות העובדה שקולנועית הוא ניחן בכל המרכיבים של יצירה פילמאית יחידאית, מעוררת מחשבה, מתריסה ובעיקר מעולה בכל רובדי העשייה הקולנועיים שלה.
עג'מי הוא לא עוד סרט על הסכסוך הערבי הישראלי, הוא קריאת השכמה נוגעת ללב על חיינו כאן ועל מה שאנחנו בוחרים שלא לראות.
השילוב בין עלילות המשנה הפשוטות שלו לכאורה, המציגות נער פלשתינאי החוצה את הקווים על מנת שיוכל לגייס כסף בעבור אימו החולה, איש משטרה שאיבד את אחיו החייל בנסיבות מסתוריות, רומן אסור בין ערבי ממוצא מוסלמי לערביה נוצרית ועוד גיבורי משנה צבעוניים אחרים, כל אלו הופכים בעדינות למרכיבי הפסיפס הישראלי שמדינת תל אביב, על מגדלי עזריאלי שלה ודירות בשווי טריליונים בוחרת פשוט להתנשא מעל קיומו.
עג'מי משתמש בשפה קולנועית המשיקה לעשייה דוקומנטרית על אף שהוא סרט עלילתי לחלוטין ובכך רק גוברת עוצמתו.
אין רגע אחד משעשמם, סתמי או מיותר בסרט הארוך הזה וכשהוא מסתיים הקשר הרגשי שלכם עם דמויותיו והסיפורים שלהם לא יתן לכם מנוח. תגלו במהלך הסרט שאפילו שפה חדשה, ערבית מתובלת בעברית תצלצל לכם באוזניים כמו משהו מוכר ואהוב.
במסורת סרטיהם של פייר פאולו פאזוליני, רוסוליני ופליני, עושים הבימאים הצעירים האלו את שכונת ע'גמי על תושביה לגיבורים בעל כורחם לעלילה הציורית שהם שותלים בה.
גם אם לאומנות כוח מוגבל לשנות מציאות עכורה, במקרה זה ה"דו קיום" הישראלי ערבי, נדמה שעג'מי בדומה לביקור התזמורת, פותח סוג של צוהר בדיאלוג בין שני העמים שהוא רק התחלה של כיוון קולנועי מן המרתקים ביותר שנראו כאן על המסך בשנים האחרונות.

פרסום תגובה חדשה