ביקורת:
קשה להישאר אדיש להתפתחות הקומית המרשימה של אדיר מילר. מפינה מוגבלת בעלת קודים ברורים בתוכנית שהאדישות בה נדמית תמיד כתימה מרכזת, יאיר לפיד, מילר חוצה את הקווים בעקשנות לא רק אל לב הקונמנזוס אלא גם מצליח לבעוט בו ולהישאר עם חיוך.

רמזור היא אולי הפרוייקט האישי ביותר של הקומיקאי המוכשר הזה, והוא מביא בה לידי ביטוי לא רק את הכשרון הקומי האדיר שלו, אלא גם את ראיית העולם המחוייכת הנירוטית והאוונגרדית שלו וקשה לפיכך להישאר אדיש אליה.

זו לא הסידרה הראשונה התוקפת בהצלחה את עולם הרווקות הישראלית על כלליו המופרכים. הפוך, עשתה זאת בהצלחה רבה לזמנה, אבל נדמה שרמזור של מילר לוקחת בחשבון לא רק את הזמן שעבר מאז יצירת הפוך, אלא מציעה גם ראיית עולם חדה ומדוייקת יותר.

מילר כתב את הסידרה וראיית העולם הניהליסטית שלו מחלחלת כמעט לכל סצינה. ההומור שלו שנון יותר ממה שמשערים כאשר הוא פחות כפוף למסגרות, ומקבל יותר חופש אומנותי ואי אפשר שלא לצחוק בהנאה גלויה למראה מרבית הסצינות בסדרה.

יתכן שהיה מקום לשיוף של חלק מן הדיאלוגים של דמויות המשנה, אבל עדיין, הסיטואציות הקומיות שבורא מילר משעשעות בעיקר מכיוון שהן מעיזות לשבור טבואים ו"לשים דברים על השולחן", תכונה שלא בורכו בה טובי סלבריטאי הצחוק והדחקות בארץ. יש דרך לבעוט במוכר והנורמטיבי ומילר עושה זאת בהצלחה רבה, בהעזה ועם הרבה שנינות מהזן הטוב והחכם. נדמה כי הראייה של מילר לגבי כל מה שהוא ישראלי, היא העדכנית והטובה ביותר מאז זמנם של חבורת הגשש החיוור בישירות ובפרשנות שהיא מציעה.

• גרסה להדפסה