אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכשלונו של הקולנוע הישראלי לעבד יצירות מופת ספרותיות טמונה בסרט הדרך לעין חרוד. הרומן של עמוס קינן אשר נחשב עד היום לאחד מן הספרים הישראלים המקוריים והיחודיים בכל הזמנים הוא רומן שמתבקש ממש לעבד אותו לקולנוע.

הסיפור האוטופי על משטר צבאי טוטאליטרי בישראל עתידנית הוא אלגוריה חזקה מאד כל כוחו המשחית של הצבא ועל הסגידה של החברה הישראלית לדרישותיו וערכיו.
השאלה בבסיס ספרו של עמוס קינן, מהו ערכה וחוזקה של הדמוקרטיה באמת אל מול חברה המקדשת את רצון צבאה על פני הכיוון בו היא מבקשת באמת ללכת נותרה שאלה פתוחה ורלוונטית עד היום בחברה הישראלית.

מן הסיפור המרתק הזה, שנדמה שההתאמה שלו למדיום הקולנועי פשוט מושלמת, לא נותר דבר בידיו של דורון ערן בימאי הסרט שלרוב הסתפק בהפקת סרטים אך הפעם בחר לקחת גם את מושכות הבימוי וחבל.

דיאלוגים עילגים, תקציב הפקה נמוך עד מביך, תסריט חסר קוהרנטיות ותחושה של בילבול וחוסר כיוון מוחלט אופפים את הסרט הרע והאווילי הזה. המוצר הסופי למצער מטופש להחריד.

יחסי הציבור המצויינים של הסרט לעומת זאת, היו כבר אופרה אחרת. ליהוקם של אלסנדרה מוסליני, נכדתו של הרודן הפשיסטי וטוני פק בנו של כוכב הקולנוע האגדי גרגורי פק הצליחו למשוך התענינות עצומה לסרט ולהפקתו בארץ ובעולם, אבל גם ההתענינות הזו דעכה באופן מיידי למראה המוצר הסופי שהוא סתום ואבוד באופן טראגי משהו.