רונן עמרהוא בעיננו הדבר הכי טוב שיצא מנתיבות אחרי הבאבא סאלי. ביד בוטחת ועין רגישה לחיים, פרוייקט הגמר שלו "פיצה משפחתית" הוא אחד מן הסרטים הדוקומנטריים הכי מקסימים ושובי לב שנעשו פה.

בישירות שאין לה גבול, וברגישות בעוצמות דומות מלווה רונן את נסיונו של אחיו מקסים להקים פיצריה תוך כדי שהוא "רותם" את כל משפחתו לקרב על ההישרדות הכלכלית שלו, ולא בפעם הראשונה.

אנחנו אוהבים לדבר על שדירות ונתיבות בהקשרים של אותנטיות אבל לא בהכרח יודעים איך זה נראה. רונן עמר מראה לנו ועושה את זה בצורה שאי אפשר לעמוד בפניה.

נסיונו של מקסים, נואש וחסר אחריות ככל שיהיה הוא הישראל האחרת הזו שמדברים עליה, בגישה, בחוצפה ובשאיפות ההתעשרות הקלות שלה ללא היכולת לקחת שום אחריות על התוצאות או הדרך המובילות לשם.

דרך סרטו של עמר, עולה תיאור של משפחה שלא מצליחה שלא לעשות הנחות לבן הבכור ולאישיותו הבעיתית אבל תוך כדי כך חושפת את הלכידות הגבוהה שלה, לכרוניקה של כישלון ידוע מראש. זה מרגש, עוצמתי ואחרי הכול מספק זווית הצצה מרתקת כל כך על החיים ועל קרב ההישרדות הכלכלי שלהם שקל להבין ולהזדהות איתה.

מקסים עצלן. מקסים רוצה אבל למקסים לא ממש יוצא. מקסים לא מוכן לקחת אחריות, לא על הפיצריה שפתח, לא על החובות שצבר ולא על המחיר שהרצון שלו שלו להצליח דורש ממנו לשלם. הוא לא מצליח אפילו להתעורר בבוקר למשימות יומיות פשוטות. עמר מלווה את אחיו הגדול בסבלנות ללא קץ ומשיג כמויות של חומרים מעולים המספקים הצצה מרתקת לדינמיקה המשפחתית ולחוקיות ההתנהלות של העיר הקטנה והמנומנמת.

נתיבות, שנראית כמו המקום המשעמם ביותר בעולם על פניו, היא בועה חברתית עם חוקים משלה ומציאות גסה ועדינה ביחד והיא מתקיימת כמו כל מקום אחר, אבל בו בעת כמו מושבה על הירח, בסרטו של עמר היא כל כך מעניינת ומרתקת שקשה להוריד את העיין ממנו.

עמר מלווה את הסרט בוויס אובר שהפרשנות שלו, טבעית ומרתקת בו זמנית בצורה שהופכת לחלק מן האלמנט הדרמטי של הסרט. המבטא החזק שלו, העברית השורשית וכל דבר בצורת ההגשה שלו מעצים את הדרמה הגדולה שהוא רוקח מחומרים קטנים לכאורה.