הסרט המסקרן הזה הגיע סוף סוף גם למחוזותינו כשאריות מטקס האוסקר הטיטאני האחרון. סיפורה המר מתוק של חבורת "יוצרי" [ככה אני צריך לקרוא להם?] סרטים פורנו גראפים בשנות השבעים כפי שהם מסופרים ב"בוגי נייטס" הוא משל עצוב לתעשייה שמעולם לא היה בה זוהר. ואולי מתכוונים יוצרי הסרט לרמוז על מהותה של תעשיית האשליות ההוליוודית?

מארק וולנברג [מארקי מארק] הוא צעיר ביישן, מטומטם וחסר כל כישרון כלשהו למעט ממדים פיזים מעוררי הערצה הנחים בשלווה מתחת לחגורת מכנסי הג'ינס שלו. הצעיר המנומס כובש את דרכו אל פסגת עולם הסרטים הפורנוגארפים של שנות השבעים. המקום לוס אנג'לס-בירת התעשייה באותם ימי עלומים לפני ההמצאה האיטלקית ושמה צ'יצולינה.

שנות השבעים וההילה המזויפת של התעשייה שסימנה אולי יותר מהכל את החופש המיני בארצות הברית מתוארים במבט נוסטאלגי עד כאב בסרט המיוחד הזה.

מרק וולנברג הופך לציר מרכזי בחבורת יוצרי סרטים פורנגראפים ולכוכב במה שהוא לא רחוק ממעיין מודל של משפחה מעוותת בה כולם מזדיינים עם כולם וכולם דואגים לכולם. המשותף לאנשי החבורה היא היכולת הפיזית המרשימה של כל אחד ואחד מחבריה להזדיין טוב והרבה. איש מהם אינו מצליח לחיות חיים נורמאלים ותעשיית הפורנו היא בית המפלט של כולם. הם אינם צריכם לתת דין וחשבון על "הכישורים" בהם בורכו, נהפוך הוא הם הופכים לכוכבים מסוג מיוחד. הם כל כך אוהבים האחד את השני ותחושת האחריות שלהם כל כך חזקה עד שמתקבלת התחושה של גילוי עריות בכל פעם בה הם מבצעים את המשגלים הטכניים שלהם אל מול המצלמה.

במרכזה של החבורה האקצנטרית הזו עומד ברט ריינולדס, כוכב ענק לשעבר בקאמבק מפתיע שאף הביא לו מועמדות לפרס שחקן המשנה בטקס האחרון. מפיק הפרונו המנוסה משגיח ומכוון תחת שרביטו המנצח את חייה וגורלה של כל החבורה. מלקט אותם, בוחן את כישרונתיהם והופך אותם לכוכבים פרטיים משלו.

התיאור של לוס אנגלס באותם ימים אינו רחוק מסדום ועמורה המקראית. העיר בה כל אחד יכול להפוך לכוכב קולנוע גם אם מדובר בסרט פורנגראפי, הסמים הזמינים ומסיבות החשק של צעירים ויפים. והעיצוב האומנותי של העיר כפי שהוא משתקף בבגדים, בתפאורה ובמיזנסצנות פשוט מעורר השתאות. ניכר שהושקעה מחשבה רבה בצד הויזואלי של הסרט במטרה לרתום את ההתרחשות לסיפור העלילה יוצא הדופן.

אין לטעות, את הביקורת על חייהם הקשים של כוכבי הסרט, ומדרגות ההשפלה הקשים אותם הם נאלצים לעבור טורח גם כן הבמאי להראות ועורבים היצקוקים שחורים מפוזרים כמעט לאורך כל הסרט מטרידים את הגיבורים פעם יותר ופעם פחות עד לסצינה האיקונוגראפית [ואחת החזקות ביותר בסרט] בה חוגגים הגיבורים שוב במסיבת חשק את כניסתם של שנות השמונים שיביאו עליהם את הכיליון והחידלון.

תעשיית סטרי הפילים הפורנו גראפים גוועה בשנות השמונים עם המצאת הוי דאו, מרבית אולמות הסקס נסגרו וחווית הוויאריזים שוב הפכה לחוויה מבודדת ולא של שחרור כפי שהייתה. סופה של התעשייה הוא סופם של ימי הזוהר של גיבוריה ושל רגע התהילה הקטן אותו חוו. הם ממשיכים ליצור ולייצר את אומנותם בשולי מהפכת הו ידאו. [סרטים פורנו גראפים בפילם המשיכו להתקיים תקופה ממושכת למדי לצד תעשיית הו ידאו עד שנעלמו כמעט לחלוטין] כשעברם הזוהר מאחוריהם. אין להם ברירה הם פשוט לא יודעים לעשות שום דבר אחר.

נקודת התורפה של הסרט היא דווקא מבחינה תסריטאית מתוך נאמנות לכל גיבורי המשנה מזין התסריטאי את העלילה לא רק בהם אלא מלווה אותם מבחינה דרמטית עד לסוף הסרט מה שמכביד מעט על הדינאמית של הסרט וגורם לעשרים דקות שיתכן שהעדרן היה מוסיף מאד מבחינה ריתמית לסרט.

וכמה מילים: מבריק עד כאב.