לפני המון זמן בערך התקשר אלי ידידי הטוב עומריקו מניו יורק המושלגת והקפואה והמליץ לי על סרט. "האחים מקמילן" אמר הידיד, הוא שמה של הפנינה הזו. סיימתי את השיחה בנימוס ושאלתי אותו מה שלום אשתו. את שמו של הסרט השתדלתי להדחיק. כמי שמכיר את נפש בהמתו ידעתי כי קשה יהיה לי לסמוך, גם הפעם על טעמו הקולנועי של האיש שעודד בצרחות את האומנת השטנית לבצע את זממה ב"יד המנענעת את העריסה" וגרם לי למבוכה קלה במה שהיה אמור להיות הקרנת צהרים שקטה של יום שבת בקולנוע חן.
כשהגיע ה"אחים מקמילן" אל בתי הקולנוע במולדתנו האהובה, הוקרן באופן אקסלוסיבי משהו בקולנוע "דיזנגוף" בתל אביב. תל אביבים לעניין משתדלים להדיר את רגליהם מבית הקולנוע הזערורי הזה, אשר צפייה בסרט בו היא לרוב חוויה המזכירה את ממדי הטלוויזיה בבית רק שאי אפשר לשים את הרגליים על השולחן. אה וכן, תמיד צריך להוסיף עוד עשרים שקל בעבור ריחות הצחנה שנודפים מהחניון היקר ביותר בעיר.
לאור הנתונים הבאים ומכיוון שעומר המליץ על הסרט, צפייה בסרט לא הייתה בראש מעיניי אם להשתמש בלשון מינמאלית משהו. וכן, כבר סיכמנו שאני מגיע תמיד לדברים טובים כבר מאוחר.
ביום חמישי האחרון מצויד בפופקורן המופלא של רשת בלוקבסטר מחפש משהו שלא לא "איריזייר" כדי להעביר אתו את השבת לא נותר לי אלא להוריד את "האחים מקמילן" מהמדף, וגם זה רק מכיוון שהתגעגתי לעומר.

"האחים מקמילן" הוא סרט קצת מדכא לנשמות הבודדות של שישי בערב כשהם צריכים לצאת בעוד שעה עם מישהי שהיא ממש נחמדה אבל בפנים עמוק הם יודעים שהיא לא זה. סיפורם של שלושת האחים האירים המתחבטים ומתפלספים זה עם זה על משמעותה של אהבת נצח ועל מיקומה, הוא סיפור נוגע ללב ומצחיק בו זמנית. הישירות של הטקסטים, חוסר מורכבותם וריח השוביניזם הקל הנודף מן הסרט הופכים אותו לחוויה בת שעה וחצי שיש בה ]?[ מוסר השכל עבור רווקים מהזן המתקשה לוותר על רווקותו.
שלושת האחים מקמילן מוצאים את עצמם בסיטואציה של משבר נפשי ונקודת מפנה משמעותית בחייהם לאחר מות אביהם השיכור והלא אהוד ועזיבתה הפתאומית של אמם בחזרה אל אירלנד לאהוב נעוריה. היא משביעה אותם לפני הנסיעה לא לעשות את הטעות שעשתה היא ולהתחתן אך ורק מתוך אהבה, ובכך הורסת למעשה את המרקם המוגן של זילות במין הנשי שפיתחו לעצמם מבלי מודע. הגדול, היחיד הנשוי באושר מוצא עצמו נגרר כמעט בעל כורחו אל תוך פרשיית אהבים מסוכנת, האמצעי —- בעל הקול הצרוד ובעל הפנים החדשות המעניינות ביותר שנראו לאחרונה בקולנוע מסיים מערכת יחסים ארוכה וסתמית ומצהיר שאינו מתכוון להתאהב יותר לעולם, והקטן [המצחיק מכולם] נבהל מכוונותיה הרצינות של חברתנו היהודיה ומשתדל לתרץ את עזיבתה על רקע מוצאו הקתולי.
הגיגיהם הרומנטים על רקע נופיה שובי הלב ]כתמיד[ של ניו יורק, מהווים כך נראה בתחילה כר בלתי אפשרי למוסיקה האירית המלווה אותם ברחובות העיר, מזירה אותם מכל מה שהוא אמריקאי לכאורה ומנהלת את החלטותיהם.
קסמו של "האחים מקמילן" הוא בעיקר בכך שהוא חסר פומפוזיות ובעיקר מכך שהוא חף מכל מה שיכול להיחשב כפוליטקלי קורקט. האחים מתלבטים מזדיינים, פוגעים ואוהבים ואף עושים זאת בהקשרים של דת גזע ומין. למרות זאת, הסרט לא מצליח לעצבן ולא פעם אחת בלבד וחיוך גדול ]ועצוב?[ מובטח לו שיתמרח על כל מי שהוא שלושים ומשהו ועדין לא מצא את אהבת חייו.