לפני המהפכה( דן שדור וברק היימן, 2013) - גן העדן האבוד.

שנות השבעים של המאה הקודמת היו העשור האחרון לשלטונו של השאח האיראני רזה פלאווי עד להתמוטטות המוחלטת של משטרו ועליית משטרו של האייתולות הדתי של חומני ב  1979, משטר אשר נמשך עד ימים אלו בשינויים קלים בלבד. במקביל להתפוררות משטרו של השאח, היה זה גם העשור האחרון של גן העדן האבוד של ישראלים רבים אשר שהוו באיראן מטעם חברות מסחריות רבות אשר שלחו איתן ואשר עמן היה למשטר האיראני ולשליטו אינטרסים כלכליים ופוליטיים רבים.

היו אלו שנים של שגשוג עבור רבים מן הישראלים השוהים שם, וגם עבור אצולת הממון האיראנית המקורבת לחצר המלוכה. עבור איראנים רבים אחרים, חלקה הגדול של האוכלוסייה מדובר היה בעוני ובחיים מרודים. ברמת תימת העל של הסרט הרי שהוא מבקש לספק הצצה אל החיים הסודיים/פומביים e9fe550ba3c0c201d69e3bc0a455b623_XLשל קהילת הישראלים אשר חייה באיראן באותם ימים. לפתוח צוהר לחיי הקהילה שם, ולספר את סיפורה של אחת מן ההפיכות הפוליטיות החשובות ביותר של המאה שעברה, אשר עצבה את חייהם של לא רק עשרות מיליוני האיראנים שחיו בה, אלא גם את אלו של כל תושבי מדינות המזרח התיכון והמפרץ הכספי אשר נאלצים מאז להתמודד עם איראן של משטר האייתולות שהיא מדינה תוקפנית ואנטי מערבית בהשוואה לאיראן של השאח הפרסי האחרון.

זוהי הצצה מרתקת, ממקור ראשון מלווה בעדויות וחומרים לא רק לחיי הקהילה הישראלית בה וליום יום שלה, אלא גם להתגלגלות של המהפכה בימיה הראשונים. מבחינה זו הרי שמדובר במסמך היסטורי מרתק שלא רק שהוא כולל צילומים נדירים, אלא מביא ואוסף לראשונה אולי אוסף עדויות היסטוריות של ישראלים שחיו שנים ארוכות באיראן וחוו את המהפכה הזו, ואף יצאו מאיראן ללא פגע, וחזרו כולם בשלום לארץ, עד כמה שהדבר נשמע מופרך.

הסרט לא רק מספק הצצה מרתקת אל החיים של מאות הישראלים(או יותר) אשר חיו באיראן בתקופת השיא של יחסי ישראל איראן בשנות השבעים של המאה הקודמת, אלא גם מביא את סיפורה של מהפיכת האייתולות וסיפור הגסיסה של משטרו של השאח האיראני, ועמו, הקץ המוחלט והמהיר על מערכת היחסים בין ישראל לאיראן. ישראל, כמי שתמכה במשטרו של השאח, וככל הנראה הכשירה את הסוואק, המשטרה החשאית הידועה לשמצה של השאח אשר סייעה לו לדכא במשך כמה עשורים כל ניצוץ של התנגדות פוליטית, נתפסה עם לכתו של השאח לאויבת מובהקת המזוהה עם המשטר המלוכני המושחת, והישראלים אשר דרו בה נמלטו וחולצו בעור שניהם מתוך טהרן הבוערת בדקה התשעים.

זהו סיפור מרתק שטמונה בו גם חמדנות, היכולת המובנית של אנשי ביטחון ישראלים רבים לחבור למשטרים אפלים, לסייע להם, לבנות עבורם תשתיות ולעבוד בשירותם, לא תמה עם לכתו של השאח האיראני והסתלקותו. היצוא הגדול ביותר של ישראל עד היום הוא ביטחון. נשק, אבטחה ואמצעים מתקדמים המוצאים את דרכם באופן כמעט קבוע בידיהם של שליטים טוטליטריים ברחבי העולם הם מראת המצפון הלא נעימה של פניה הביטחוניסטים של ישראל. קבוצה קבועה של אנשים ביטחון "בשליחות" מצליחים תמיד גם לעשות סוג של אקזיט כלכלי הקשור לפעילותם שם, יהירותם, כמו גם חשבון הנפש הפנימי שהם עושים במהלכו של הסרט כמה עשורים אחר כך, נוגעים ללב בכנותם- נאהב את סיפורם או לא, הרי שהוא מוצג ונפרש לפנינו.

התיעודיים הדוקומנטריים שמספק הסרט מזמן ההתרחשויות, מרתקים במיוחד. הם כוללים צילומים רבים שלא נראו מעולם עד להופעתו של הסרט ובהם מתועדים חיי הקהילה והיום יום של הישראלים באיראן של שנות השבעים וכמו כן הם מסייעים במעין צילום תמונת מצב ועדויות יוצאות דופן על המרד של העם האיראני כנגד שליטו בסיפור המוצג בצורה קוהרנטית וסוחפת. נדמה כי הקביעה הבנאלית של התמונות מדברות בעד עצמן, מעולם לא הייתה נכונה יותר, ולפיכך עמוד השדרה התסריטאי של הסרט מרשים ומרתק במיוחד. הבחירה לספר סיפור אישי דרך מבט עיניו של ילד שהיה שם, שזו הייתה מציאות חייו הנאיבית מייצר קונטרס מעניין במיוחד אל מול הסיפור הלאומי האיראני.

זהו סיפורה של בועה ישראלית שהתקיימה למשך זמן קצר, ואשר האשליה שהביאה אתה לגבי מערכת יחסים נורמאלית עם אחת המדינות המוסלמיות הגדולות ביותר בעולם הייתה אשליה בלבד, שכן החיבור הישראלי, היה חיבור לשליטה המונרכי האבסולוטי של המדינה שנהג בעמו ביד קשה כדיקטטור ותו לא.

הערך המוסף של הסרט הוא גם בהצצה לאותם חיים "נורמליים", ונורמטיביים" של הקהילה הישראלית הקטנה וכמו כן גם כמסמך היסטורי מרתק המציג את ההתגלגלות המהירה של הדברים, הסתלקותו החפוזה של השאח לגלות, עליית משטרו של חומייני וחיסולה החפוז של הבועה הישראלית שסימנה עבור ישראלים רבים סוג של נורמאליות אפשרית עם מדינה איסלמית.

את חשבון הנפש של הגיבורים, ושל הגישה בה נקטה מדינת ישראל באותו סוג של חבירת אינטרסים לשליט ולא לעם, צריך הצופה לעשות בעצמו.

אביבה אהובתי-2006-הישראלים החדשים

סרטו של שמי זרחין מציג פסיפס של ישראליות חדשה ומעודכנת. גיבוריה הם גיבורים "רגילים" לכאורה. אך בו בעת ייחודיים ויוצאי דופן. החידוש בסרטו של זרחין, לשעתו, היה העיסוק במורכבות הרגשית של חיי היום יום של גיבורים שאינם חיים בהכרח בתל אביב. מציאות חיי הפריפריה, על ההתייפייפות הקולנועית המידתית שלה, נראית אמינה ובעיקר משכנעת.

במרכז הסרט דמותה של אביבה, הלוקחת על עצמה את תפקיד של גיבורה בעל כורחה. במובנים רבים download (2)מחליפה אהובה את דמותו של הצבר המיתולוגי ההרואי ונכנסת לנעליו הגדולות אך האפשריות. הגברים בעולמה של אביבה שבורים, מפורקים וחדלי אונים. עליה לתפוס בעצמה את תפקיד ההובלה השמור לרוב בקולנוע הישראלי דווקא לדמויות הגבריות.

אם בעבר, דמותו הגברית של הצבר המיתולוגי ההרואי הובילה את הקולנוע הישראלי אל תוך אתוס מכונן של צבר כל יכול,("מצור","מבצע יונתן","הוא הלך בשדות" ועוד) שהיה צורך לשבור אותו על מנת להפוך אותו לריאלי ולמציאותי("עונת הדובדבנים","גמר גביע","חייל הלילה") הרי שזרחין מציע, לראשונה אולי, הזדמנות לראות את הנשים כחלופה ריאלית, הגיונית ובעיקר מפוכחת לצבריות החדשה. זהו החידוש המרכזי של הסרט לתפיסתי, הוא מעניק לצופה תחושה כי אל תוך החלל של הנעדרות ותחושת האימפוטנטיות האופפת את הצבר המיתולוגי ההרואי אשר סיים את תפקידו מהשחל עידן האינדיבידואליזם בקולנוע הישראלי האישי, משתחלת בקלילות מעוררת השתאות, אישה עצמאית וחזקה הבוחרת בחירות של קיום חכם, עצמאי ומלא בביטוי אישי ורחוק מסיסמאות של לאומיות, קיומה של האישה הישראלית מעוגן בתוך מציאות משפחתה, עבודתה ושאיפותיה וחלומותיה ראליים וקשורים באושרם של אלו, אך בו בעת היא מנסה לחפש הגשמה עצמית ודרך לבטא את עצמה. בעוד הגברים בסרט אבודים:

בעלה המובטל לוקה ברחמים עצמיים, בנה לוקה בבעיות נפשיות ובחוסר בגרות, הסופר החונך אותה לוקה במשבר יצירתי ובעיקר בחוסר ערכיות, אביה של אביבה עומד חסר אונים מול טירופה של רעייתו וגיסה בקנאה עיוורת וילדותו לאשתו(רותם אבוהב) האסרטיבית.

מבחינות רבות מדובר בסרט נשי, הגיבורות המרכזיות שלו הן נשים. לא רק אביבה. גם אחותה המבקשת להיכנס להריון במקביל לשליחות שהיא לוקחת על עצמה לטפח ולהעצים את הכישרון של אביבה היא דמות אסרטיבית וחזקה. אל תוך החלל של גברים שאינם תפקודיים, אימפוטנטים וחסרי כישרון של ממש וחוסר יכולת להתמודד עם שינוי, אתגרים, וקשיי היום יום שהחיים מציגים- בולטות מאד דווקא הדמויות הנשיות בסרט. זו של אביבה ואחותה, ובמובנים רבים גם האם שדעתה משובשת עליה אך היא מוצאת סוג של הגיון במציאות הפנימית שבנתה לעצמה ועד כמה שהדבר ישמע מוזר: חוסן פנימי נפשי בתוך מבנה השיגעון שלה.  אל מול כול אלו, הרי אביבה נמצאת ונוכחת ביום יום של הוויה עשירה ומלאה, הכתיבה, מהווה עבורה מקום מפלט ומזור לקשיי היום יום.

אביבה אהובתי מחזיר במובנים רבים לא רק את הפריפריה אל מרכז השיח התרבותי ציבורי, אלא שהוא גם מתכתב בחדווה עם סרטי הבורקס הישראלים. הדמויות ססגוניות, חלום השילוב של המזרחיים בישראליות צברית שתקבל אותם כשווים, מתעדכן כאן לחלום עצמאי יותר המוכן לוותר על אותו השילוב במרחב הישראלי במידה ויהיה מדובר באובדן של האינטגריטי האישי שלו ושל ערכיו. אך ערך המשפחה המזרחית האופייני כל כך לסרטי הבורקס, מודגש בו וצובע אותו בצבעים של חיות ואותנטיות.

זהו במובנים רבים לא רק סיפורה של המזרחיות הקסומה והצבעונית של אביבה ובני משפחתה ההזויים אלא גם סרט שמדגיש את החיות של החיים בפריפריה. זרחין אוהב לאהוב את טבריה והדבר ניכר בעדשת המצלמה ובססגוניות של גיבוריו שנשכחו מאחור במובן מה. הייחוד של העולם הפריפריאלי שהקולנוע הישראלי אוהב כל כך לאהוב, ניכר בעדשת המצלמה. החידוש במובנים שהזעקה לשילוב של אלו שנשארו מאחור היא במובנים רבים דו ערכית ולא חד משמעית. בעוד אחותה של אביבה ובעלה מהגרים למרכז, הרי שאביבה, המודעת מאד לסביבתה ולמעמדה בתוכה, שמחה בתוך מארג חייה. אין לה שאיפות גדולה למעט הכתיבה עצמה, וזו עבורה מהווה את הקתרזיס מחיי היום יום השוחקים.

 

בדומה לסרטי הבורקס, גם כאן התפקוד היום יומי של מציאות הגיבורים קשור במשלח יד פשוט יחסית. במנעד שבין עבודתה כמבשלת ועד האבטלה הממושכת של בעלה, אביבה נאלצת להתמודד עם הקושי הכלכלי היום יומי של משפחתה הנסמכת עליה, ומבחינות רבות זהו מקור האותנטיות של הסרט. החיים בפריפריה אינם זוהרים בהכרח, וזרחין מיטיב לבטא את הביקורת החברתית על חוסר השוויוניות בהזדמנויות שהמגורים בה כופים על תושביה, גיבורי סרטו.

זרחין נמשך לפנטסטי, לבלתי אפשרי ולאווירת קרנבל ססגוניות. הנגיעות הללו שלו מוכרות בסרטיו והן מאזנות בין הקושי היום יומי של גיבוריו, מציאות חייהם ושאיפותיהם ובה בעת סימנו את תחילתו של עידן מחויך ומפויס יותר בקולנוע הישראלי, עידן שבו הגיבורים, גם אם אינם שבעי רצון ממציאות חייהם היום יומיים, מצליחים להבין כי במובנים רבים, היא מקור כוחם וקסמם שלהם.