כאב ותהילה-2019-Dolor y gloria

אם פרידה היא כוח דרמטי מניע בכל טלנובלה כמעט, הרי שכאב ותהילה מחפש למקסם את אחד המהלכים של הז'אנר הטלוויזיוני הפופולארי הזה, תוך כדי שהוא נשען עליו מחד אבל משייף את הקצוות שלו עד שהם מכאיבים בכנות ובשלמות של פשטותם הרגשית. ובמילים אחרות, בחוסר המורכבות לכאורה של המלודרמה יש משהו חשוף המאפשר לגעת ברגש עצמו ללא פילטרים, בזאת טמון כוחו המתעתע של הז'אנר ועוצמתו הפואטית של הסרט הזה.

downloadכאב ותהילה סרטו ה 26 של אלמודבר(לא כולל סרטים קצרים), מוצג ומשווק כסרט של חשבון נפש אישי של היוצר המוערך. אבל בבחינה של מכלול האוטר של יצירתו, אפשר להיות גם פחות דרמטיים בהקשר הזה, מדובר יותר בסיכום ביניים של תהליכי חייו, אהבותיו תשוקותיו(וכן, גם מחלותיו הזוכות לאנימציה מרהיבה בתחילת הסרט), כמו רוצה לומר, אני עייף, מאוכזב, מפוקח, אבל עדין ערני כפי שהייתי לתהליכים החיים ולמה שמניע אנשים לחיות את חייהם לא רק מתוך מלחמת השרדות: רגשות, חזקים, עזים לעיתים, אולי מעומעמים מעוצמתן מתוקף השנים שעוברות.  נדמה כי מעל לכל אותם רגשות ותשוקות אנושיות מבעבעות בגיבוריו כמו תמיד וגורמות להם להמשיך לנוע(ולחיות), גם אם מעט כואבים יותר.

 

פרידות, על הצד המכיל, המפוייס שבהן, מטבעה של הקשת האנושית, הן המרכיב העיקרי של הסרט הזה. פרידות שיש בהן חרטות, הכאה על חטאי עבר, אהבות שמומשו, הבטחות שגדולן וסך הארעיות שלהן, נגלה לאדם בהמשך חייו והן כולן מרתקות וצבעוניות כל כך, ובעיקר עצובות ומפוייסות. אין דמות בסרט הזה שאיננה נפרדת מגיבור, מאהוב, בן משפחה, מקריירה או תקווה, וזהו ליבו של הסרט המאתגר הזה שעצב הקסם של ההשלמה שבפרידה שורה עליו לכל אורכו.

סיפורו של במאי מהולל מזדקן(תרצו אלמודובר, תרצו לא) במסע מתעתע בזכרונותיו בתוך הזמן אל ילדותו ואל נופי הגיבורים שעצבו אותה, הוא עמוד השדרה הנרטיבי של הסרט הזה. 

הגיבור הראשי, הבמאי, בגילומו של אנטוניו בנדרס, נפרד מבריאותו הטובה ומן המוזה היצירתית שלו לטובת עיסוק רנדומאלי ואובססיבי בסמים קשים, הרי שהדמויות הסובבות אותו נפרדות מהשפעתו האדירה שלו על חייהן: זה יהיה המאהב לשעבר שהכזיב, העוזרת האישית הנאמנה שחייה הפרטיים קורסים והיא מחפשת משמעות בחייה בסידורים קטנים עבורו. אבל לא רק הוא, כוכבי העבר נפרדים מנעוריהם, מכוח תהילתם אבל לא מהתשוקה לשמר אותו.(ססיליה רות מהכול אודות אימא בתפקיד קטן ומכמיר לב של שחקנית המוכנה "לעשות הכול", כדי להמשיך ולהיות קיימת). וגיבור סרטיו הקודמים(בנדרס אולי?) נפרד מכוח תהילתו הגדולה ומראהו הטוב והוא מחפש באובסיסביות את המנוע לקאמבק מכמיר לב.

את כאב הפרידה המסודרת, כמו גם הבלתי צפוייה של דמותו של הבמאי, כפי שהוא כפי שהוא מכיר אותם, הוא מנהל ביסודיות מרשימה. החל מהתבוננות בסרטו הראשון שפרסם אותו, במערכת היחסים הטעונה עם כוכב הסרט ההוא, וכלה במה שהוא אולי הפרידה המרגשת והקשה ביותר בחייו, זו שבה הוא נפרד מאימו, שמסבירה לו בפשטות מקפיאה כיצד בדיוק היא רוצה להיפרד ומדוע לא היה בן טוב.

גם ממושא אהבתו הראשונה, פועל בניין קשה יום ויפה תואר הוא נפרד דרך מסע אל תוך זכרונות ילדותו ואל הרשמים שהותיר הגבר יפה התואר בו. 

כאב ותהילה דורש מקהלו לא רק סבלנות,(אורכו והקצב האיטי שלו) אלא גם הכרות מוקדמת עם הבמאי ועם סרטיו וחייו הפרטיים. אלמודובר יוצר כאן במובנים רבים את הסרט האישי ביותר שלו, ועד כמה שהביטוי הזה אולי שחוק, עיון בביוגרפיה של הבמאי המרתק והחדשני הזה והכרות עם מכלול עבודתו מספק לצופה עוגנים של הזדהות ועונג רפלקסיבי הנובע מתוך הצפייה המושכלת בקולנוע שלו ובתולדותיו של אלמודובר. מעט פחות לצופה האקראי. יש כאן תביעה סמויה כמעט בלתי מתפשרת של הבמאי להכיר אותו ואת הנושאים שהעסיקו אותו במהלך חייו והדרמות שפקדו אותו על מנת להינות מן הסרט באופן שלם ומלא. אבל בסופו של דבר, לכולם יהיה צבר זכרונות אדיר של חרטות ומממשות שמאפשר להזדהות עם הנרטיב של הסרט.

הדיאלוגים בסרט ארוכים, נוקבים, פילוסופיים ונדמה שאלמודובר אינו מאיץ בגיבוריו הפעם, יש לו סבלנות אדירה למה שהם רוצים לומר, והאיך הקולנועי, על האיטיות שלו, נועד גם לשרת את היכולת שלהם לדבר, ושלנו להקשיב, מבלי להסיט את תשומת הלב לפעלולים קולנועיים.

האסתטיקה המדוייקת של הסרט הזה מרגשת. לא רק ההאחזות בצבע האדום המזוהה איתו, והבלחות של כוכבות עבר טרגיות(מרלין מונרו ונטלי ווד) אל קו העלילה, זו אסטתיקה מרגשת הנעה בין דירתו המעוצבת של הבמאי לרחובות המהגרים סוחרי הסמים האלימים ומשם אל כפר ילדותו שהשתמר בזכרונותיו במדוייק. קשה לזכור בקולנוע סצינה המבטאת תשוקה אסורה(לכאורה) של ילד לגבר, המטופלת בעדינות רבה כל כך מבלי לפגוע בעוצמה החד פעמית שלה. ואם משהו בדיון הזה נשמע לכם לא תקין, תצטרכו פשוט לראות את הסרט ולהיקסם מעוצמות הרגש הטמונות בה. בתוך כל מה שלא נאמר לכאורה בטקסט, תגיע הוויזואליה שתשלים את תמונת רחישות הלב של הגיבורים מבלי צורך בטקסט. 

כן, כל מרכיבי היצירה של אלמודובר נמצאים בסרט הזה, הצבעים העזים, הגברים הנאים חסרי הממשות והנשים החזקות המנהלות את היקום הקולנועי שלו, אבל באופן שהשימוש בהם משרת הפעם עלילה עצובה שנדמה לכאורה שאין לה תקווה, עד לסופו של הסרט שבו מבהיר אלמודובר באמצעות תעלול קולנועי קטן, כמו רוצה לאמר: אני כאן, ואני יצרתי את הסרט העצוב הזה, והיו לי את הכוחות לעשות זאת למרות כל האמור לעייל בו, אני חי ובועט, בדרכי לפרק הבא של העשייה האומנותית של חיי.

אם האהבה עצמה, אינה מספיקה להציל את גיבוריה מעצמם, כפי שטוען גיבור הסרט לכל אורכו בפסקנות, הרי שבטעמה המר והמנחם של הפרידה, על הסיכומים, חשבון הנפש, הכאב והצריבה שהיא מביאה לחיינו, יש דווקא השלמה מתוקה ואנחת רווחה המאפשרת לנו להמשיך במסע חיינו.

כולם יודעים-2018-Todos lo sabe

אשגר פרהאדי, הבימאי ממוצא איראני אחראי לאחת מן הדרמות המרתקות ביותר בשנים האחרונות: פרידה, שיצא בשנת 2011 ואשר גולל את סיפורה של עובד משק בית איראנית המנסה לתבוע צדק אל מול מעסיקה הגבר בתוך עולם הירארכי, שבו לגברים יתרון מובנה, היתה דרמה אדירה ששבתה צופים ומבקרים רבים ברחבי העולם. השקט שלה והנרטיב הדרמטי העז והמקורי שרחש מתחת לפני השטח נדמה היה כמרתק וחדשני.

כולם יודעים, מזמן אליו את ענקי הקולנוע הספרדי, פנלופה קרוז, מי שהוא בעלה כיום וכוכב מוכח כמובן גם בזכות בעצמו MV5BNzMwNDQwNjc4N15BMl5BanBnXkFtZTgwMDM3OTY3NjM@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_חאוויר ברדם וענק נוסף גם אם הוא מוכר כאן פחות, ריקרדו דארין אל תוך מה שיתגלה תוך זמן קצר מתחילת הסרט לפיאסקו קולנועי של ממש. הרצון של כוכבי הסרט הזה להופיע בדרמה משמעותית שתהלום את מעמדם בקולנוע הספרדי והעולמי בכלל בתוך יצירה דוברת ספרדית בה הם יכולים לבטא את יכולות המשחק שלהם באופן גבוה הרבה יותר מאשר בסרטיהם דוברי האנגלית, מובן ואני מניח שהוא זה שהוביל אותם ככל הנראה לידיו של פרהאדי, אך העיסוק של פרהאדי בדקויות הנובעות מתוך שפת אימו, איראנית, הוחלף הפעם בשפה הספרדית. האם כאן טמונה הבעיה? לא רק אבל יתכן בהחלט שהזירה התרבותית אליה פלש פרהאדי היא זירה לא לו.

במהלך חתונה משפחתית שמחה, נעלמת בתה של אחת מבאות החתונה, ומובילה את משתתפי החתונה למסע חיפוש יצרי אחריה, אשר במהלכו ניבטים הסדקים בקשריים המשפחתיים של מה שהיה עד לאותו רגע אירוע מאחד ומאושר.

לכאורה יש כאן קרקע פוריה לעוד דרמה משפחתית מהודקת מהזן שבו מתמחמה פרהאדי אבל התוצאה טרחנית ומתקשה מאד לספק עניין. את הציון לשבח בסרט הזה מקבלים דווקא כוכבי הענק האלו, כשכשאר הם משחקים בשפת האם שלהם, ספרדית, ההופעות הקולנועיות שלהן טובות לאין כל שיעור מהופעותיהם בסרטים באנגלית. הגם שפנלופה קרוז וחווייאר ברדם עשו לעצמם שם גם בקולנוע האמריקאי, הרי שבשנים האחרונות הם מתקשים למצוא בתוכו תפקידים ראויים שיהלמו את כשרונם ושניהם חזרו בשנים האלו לפעילות אינטנסיבית יותר בקולנוע הספרדי ממנו צמחו. החיפוש אחר דרמה ראויה שתשתקף את יכולותיהם הכזיב הפעם. שחקן יכול להיות טוב ככל שניתן אבל אם התסריט הבעייתי והבימוי עושה רושם שאינו מצליח להוביל אותו הרי שסופו של דבר ועניין שאת הסרט כסרט, יהיה קשה גם לכוכבים גדולים להציל, כפי שקורה כאן.

נדמה כי היכולות של פרהאדי לטוות סיפור "קטן" הופכות כאן לטרחניות עד לזרא. אין לי מושג האם פרהאדי דובר ספרדית או לא, אך התחושה היא שאין לו את השליטה בניואנסים של השפה כפי שיש לו בשפה האיראנית אשר במובנים רבים המצלול שלה והתרבות האיראנית אותה חשף לעולם היו גיבור בפני עצמם, והפכו את פרידה הקטן והמסעיר שהסיפור בו כמעט נראה היה לכאורה כטריוויאלי, ליצירת מופת עדינה ומרגשת. כולם יודעים, מנסה לטוות דרמה משפחתית שיש בה טלטלה אבל נדמה שהוא מרובה מדי בדמויות משנה שהצופה אינו יודע עליהן מספיק ובו בעת אין מושג מה הן תורמות אם בכלל לעלילה. היעלמותה של הגיבורה כמו גם הקשר הרומנטי בעבר של מי שמחפשים אותה כעת, הוא קלוש עד לא קיים וככלל, כוכביו של הסרט הזה עושים רושם שהם מתאמצים בתוך חלל תסריטאי אבוד, לא קוהרנטי ולא מרגש או מסעיר במיוחד. לפיכך, הסרט  מאכזב מאד ורוב הזמן הוא בעצם משעמם עד לזרא.

יש מה ללמוד גם מסרטים רעים:

כולם יודעים משמש כמשל למסע שעוברים בימאים מקומיים מבריקים אשר מנצנצים בתוך קסם היצירה הראשוני שלהם, בשפת האם שלהם ובמרחב התרבותי בו הם שולטים, ומנסים לעשות מעבר לקולנוע אשר מייצג התקדמות עבורם. פעמים הרבה אלו הם בימאים זרים הזוכים באוסקר לסרט הזה הטוב ביותר אשר חושף אותם לקהלים נרחבים יותר והם כולם מבקשים לעשות "קפיצה", לעיתים זהו הקולנוע ההוליוודי, או במקרה הזה, כוכביו בלבד. אך רבים מהם עושים זאת רק בכדי לגלות שהמסע הזה היה גדול מדי עבורם ושכוחם האומנותי המרכזי הוא בתוך עולמם התרבותי שלהם. כוחם, כך מסתבר להם לרוב נשען בחלקים גדולים על הזירה שממנו צמחו והגיעו ואינו מצליח לתרגם את עצמו לעשייה במרחב קולנועי שהוא זר להם.