נקודת שיוויון 2-(The Equalizer 2 (2018

זו לא תהיה משוואה מופרכת להעמיד את דנזל וושינגטון כשווה ערך לג'ימס סטיוארט, אחד מן הכוכבים הגדולים שידעה הוליווד, והאהובים שבהם. בדומה לסטיוארט, גם וושינגטון נהנה לא רק מקריירה ארוכה, מגוונת ויציבה אלא גם מאהדה ציבורית רחבה וסוג של סימפטיה גורפת כמעט למרבית סרטיו. MV5BMTU2OTYzODQyMF5BMl5BanBnXkFtZTgwNjU3Njk5NTM@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_וושינגטון אינו יודע כשלונות כלכליים צורבים במיוחד, ושמו אף פעם לא משתרבב לשערוריות מיותרות מהזן שכוכבי הוליווד הגדולים מתקשים לחמוק מהם בעידן הרשתות החברתיות.

כמו ג'ימי סטיוארט, הוא הפך עם השנים למה שמייצג את ה"טוב" וה"ערכי" בתרבות האמריקאית המצמיחה את גיבורי מעמד הביניים. אלו שיעשו הכול על מנת להישאר בתוכו ולשמור על זהותם המובחנת, הצודקת. במובן הזה גם אם יש משהו מעט מיושן בדמויות שביססו את נרטיב הכוכבות של וושינגטון, הרי שאלו תמיד שובות את הלב מחדש, ומרשות לצופים, בעיקר לאלו העוקבים אחריו עוד משנות התשעים את המרחב לאהוב ולהתגעגע לעידן נאיבי ו"צודק" יותר. במובן אחד יש בינהם הבדל גדול, כוכבותו של וושינגטון לא יכולה הייתה להתקיים בעידן ההוא של תור הזהב של הוליווד בהם הוגבלו שחקנים אפרו אמריקאים לתפקידי משנה אפיזודיאלים בלבד.

וושינגטון הוא ללא ספק כוכב הקולנוע האמריקאי האפרו אמריקאי הגדול ביותר בכל הזמנים, התחרות היחידה שהיתה לו בהקשר הזה לאורך השנים הייתה מוויל סמית, שעשה בחירות קריירה מבולבלות יותר, ולעיתים קרובות נכנס להרפקתאות פילמאיות כושלות עד צורבות במיוחד. ובעוד שהקריירה של סמית מדשדשת בשנים האחרונות באופן שמקשה עליו לזהור כבעבר, וושינגטון שעבר כבר את גיל השישים מראה יציבות מרשימה.

הסרט הראשון, ב"סדרה" הזו,(האם יהיה סרט שלישי?) הציג לצופים את מה שהם אוהבים לראות בוושינגטון, איש רגיל, בעל יכולות של גיבור על באופן מסויים, אשר בא להשיב לאמריקה את ערכיה. אם זו נראית לכם משימה גדולה מדי, יתכן שאתם צודקים, אבל לא כשמדובר בוושיגנטון ולא כשמדובר בעולם שבו הגעגוע לאדם פשוט שיגיע וישליט סדר בתרבויות שלטוניות מושחתות שבהן האדם הקטן נרמס הן המציאות היום יומית של הדמוקרטיה הגדולה בעולם- גדול מאי פעם. וושינגטון על שלל הדמויות שהוא מגלם בקולנוע, נראה לרבים כאופציה טובה הרבה יותר מזו הנמצאת כרגע בבית הלבן. יש בו משהו שפוי יותר מטראפ, שתקן ומופנם יותר בודאות, וגם כך נדמה, כנה יותר, לפחות על פי שלל הדמויות אותן בחר לגלם בקולנוע. התחושה היא שהוא בוודאי היה אופציה טובה יותר ממנו לפחות בכל מה שנוגע לייצוג של הערכים האמריקאים הישנים והטובים, אל מול נשיאו הנוכחי.

עלילת הסרט, כמו גם זו של נקודת שוויון 2, לא באמת חשובה כל עוד היא נותנת לדנזל וושינגטון להציג את יכולותיו ואת נרטיב הכוכבות שלו. זה של האדם הפשוט והצודק שאינו מתפשר על ערכיו. והיא נותנת. רוברט מקול, בן דמותו הקולנועי של וושינגטון שוב יוצא למסע זעם לאחר ששלוותו מופרת בעקבות חוסר צודק הפוגע בסביבתו הקרובה.

זהו סרט של כוכב גדול שבניגוד לעמיתיו בז'נאר בדומה לטום קרוז, אינו מתאמץ לשמר את נרטיב הכוכבות שלו, וושינגטון מתבגר בחן גדול על המסך, אינו מתעקש להיות צעיר אלא בוחר להיות מעין בן בלי גיל מקסים שנוכחותו מתמקדת בכריזמה האדירה שלו על המסך. קל לאהוב אותו, קל להזדהות עימו והוא עדין כוכב גדול העובד בסטנדרטים גבוהים, כך שהסרט, גם אם תסריטאית מעוטר במעט יותר מדי דמויות משנה, עדין סוחף ויעיל מן הרגע שהוא מתחיל ועד לסיומו. עטור בכל רגעי האקשן המצופים כולל סצינה מרכזית של סגירת חשבונות במזג אוויר סוער כיאה לכל נבל ממוצע הנותנת לצופים תמורה ראויה לכספם.

וושינגטון הוא ללא ספק הרבה מעבר לכוכב גדול. הוא מבין כיצד לזגזג בין תפקידי איכות(גדרות, 2016) לבין המשך תפעול הקריירה שלו ככוכב קופתי גדול במיוחד. הוא משכיל לרתום את עצמו שוב ושוב לתפקידים "הצודקים" על אף שהוא מרתק גם בהופעות הנדירות שלו בהן הוא חורג מכך, כי להווי ידוע שלראות כוכב צודק בתפקיד אפל ומושחת,(Training Day, 2001) זה תענוג נדיר, וושינגטון מודע לסיבות שלשמן אנשים ממשיכים להגיע ולראות את סרטיו ונקודת שיוויון 2 היא לפיכך מפגש מענג באופן סביר במיוחד עם הדנזל וושינגטון שאנשים אוהבים לאהוב. יש סרטים שהם סך הכוכב המופיע בהם, וזה, לא בהכרח דבר רע.

משימה בלתי אפשרית: התרסקות-2018-Mission: Impossible – Fallout

בצילומי פפארצי ישנים מצילומי הסרט הראשון בסדרת משימה בלתי אפשרית, משנת 1996, ניתן לראות את כוכבו טום קרוז, בוויכוחים ערים עם בימאי החלק הראשון, בריאן דה פלמה. שמועות עקשניות טענו כי צילומי הסרט היו מלאים עימותים בלתי פוסקים בין הבימאי לכוכבו. קרוז היה אז בשיא מעמדו הקולנועי ורצה כמו רבים מעמיתיו לפתח לעצמו מותג סרטי פעולה מצליח. זה עבד, דמותו של איתן האנט מככבת כעת כבר למעלה מעשרים שנה מהסרט ההוא בהמשכון השישי במספר של מה שהפך למותג סרטי הפעולה הפרטי של קרוז,(הוא משקיע בהפקות הסרטים האלו מהונו האישי במקביל לכך שהוא גורף את חלק הארי של רווחיהם) ולאחת מסדרות הסרטים המצליחות והרווחיות ביותר בעולם כיום.

בוויכוחים הקשים ההם עם בריאן דה פלמה על סט הסרט הראשון היתה אמירה ברורה של כוכבו, הסרט הוא אני, אתה, רק עובד כאן. דה פלמה הנחשב לאחד מבימאי המותחנים המצויינים ביותר בסביבה, לא חזר imagesלעבוד עם קרוז מאז, וקרוז הפליג אל תוך החזון שלו תוך שהוא מקפיד להחליף את הבימאים העובדים עימו בהמשכי הסדרה ולעבוד בכל פעם עם מי שנחשב הטאלנט הלוהט של אותה התקופה בבימוי סרטי פעולה. אתם לא זוכרים את השם? זו בדיוק המטרה, משימה בלתי אפשרית היא נדבך מרכזי בנרטיב הכוכבות של טום קרוז, אחד מכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר המקפיד במשך שנים לטפח ביעילות את המותג שלו, המייצג במובנים רבים את הנעורים האמריקאים. הכוכב טוב המראה נחשב במשך שנים למי שהופעתו החיצונית משרתת בצורה ישירה את סרטיו, הוא הרבה לגלם צעירים מרדניים, פורצי גבולות אך בו בעת טובי לב וערכיים. למעט סרט אחד(מפתיע ומשובח) משנת 2004, Collateral  בו גילם קרוז את דמות הנבל, הרי שקרוז מצמיד את עצמו ואת הנרטיב הקולנועי שלו לגירסה המצפונית, והערכית של הגיבור האמריקאי הקלאסי, בדומה לאלו שהתקיימו בז'אנר האמריקאי ביותר, המערבון.

קרוז הוא כוכב הקולנוע האחרון שפרץ והפך לכוכב כה משמעותי טרם עידן האינטרנט, ב 1995 הנחשבת לשנה שבה פרץ האינטרנט לחייהם של משתמשים רבים ברחבי העולם, קרוז כבר היה כוכב גדול השומר בקפדנות על הדימוי שלו, על הופעותיו הציבוריות המדודות ועל אפילה מחושבת סביב חייו הפרטיים. בדומה לכוכבי הקולנוע הגדולים ביותר שידעה הוליווד בתור הזהב של הוליווד בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת, קרוז, והאולפנים בהם עבד(בעיקר זכורה השותפות רבת השנים שלו עם פארמאונט) טיפחו ושלטו בדימוי הצעיר הנצחי, ה All american boy בעל החיוך הבלתי אפשרי החושף שיניים צחורות מטופחות. בניגוד לכוכבים רבים אחרים טובי מראה, לקרוז גם יכולות משחק מרשימות במיוחד. אך העשור האחרון מוצא את קרוז מתקשה להמשיך ולשמור על הדימוי הצחור והנקי כל כך, האינטרנט והרשתות החברתיות מאפשרים חדירה בלתי פוסקת לחיי הסלבריאטים והכוכבים ההוליוודים בין אם יאפשרו אותה או לא, שני גירושים מתוקשרים,(רק בחמש עשרה השנים האלו, בתחילת הקריירה היה נשוי גם למימי רוג'רס), האחד מניקול קידמן והשני מקייתי הולמס יצרו בעייה מבחינת יחסי הציבור של הכוכב שתדמיתו הייתה נקיה כמעט תמיד, ואז הגיע הסיינטולוגיה וכלא האמונה, סרט הדוקו המוערך של HBO אשר סימן את קרוז כדמות בעייתית בלשון המעטה והגחיך את הקשר רב השנים שלו עם כת הסינטולוגייה, אשר על פי הסרט שולטת בו ובחייו הפרטיים (המורכבים יש יאמרו?) ללא מעצורים, תוך שהיא מנצלת את דימויו ואת כוח הכוכבות שלה לתועלתו.

הסרטים של טום קרוז, שהספיק לעבוד עם טובי הבימאים בעולם, בשלושים שנות מעמד המגה כוכב שלו, ולייצר הופעות משחק משמעותיות ומוערכות מאד בסרטים כגון "איש הגשם", "כמה בחורים טובים", "עינים עצומות לרווחה" "ג'רי מגוויאר" ועוד רבים אחרים מספור, כבר אינם בנמצא במנעד מכלול האוטר הנוכחי שלו בעשור האחרון. הבחירות שלו כעת הן בעיקר סביב סרטים בהפקתו, ורובם ככולם סרטי פעולה פושרים פחות או יותר שכפי שהם עולים לקולנוע כך הם נעלמים, גם אם חלקם מצליח באופן יחסי, הרי שאין להם משקל סגולי רב מבחינה אומנותית. וכן, פעם בכמה שנים הוא משחרר המשך נוסף בסדרת סרטי משימה בלתי אפשרית, ובכל פעם ההמשך מנסה להתעלות על קודמו או לפחות להיות משווק ככזה המבטיח לשבור שוב ושוב שיאי פעולה והרפתקאות חדשים. סרטים אחרים שלו, החורגים מתחומי הזיכיון הפופולארי הזה, שלא כבעבר, נכשלים קופתית.

הקריירה ארוכת השנים של קרוז נתקלה בלא מעט מכשולים ועימותים, בעיקר סביב היותו כוכב קולנוע רווחי במיוחד, המבקש לשמור בקנאות לא רק על תדמיתו אלא גם על מעמדו בזירה העולמית המשתנה של כשרונות צעירים חדשים. סדרת הסרטים הזו משרתת את קרוז להגיע לקהלים חדשים כל הזמן בדגש על קהלים צעירים בכל רחבי העולם, בעוד שצופים צעירים בגילאי 14-18 לא יזהו בשמם את מרבית עמיתיו של קרוז לכוכבות בשנות התשעים שחלק גדול מהם נשכח, הרי שקרוז פופולארי מאד עדין בכל העולם בזכות הזיכיון הזה. אך בדומה באופן מסויים, לג'וני דפ, בן דורו, הרי מעמד הכוכב שלו נשחק לא רק בגלל חוסר המשמעות של סרטיו, אלא גם בשל מה שנחשב להתנהלות תמוהה פעמים רבות.  עד כמה שהמשפט הזה ישמע אולי מוזר, קרוז, אחד מן הכוכבים הגדולים והוואלידים ביותר בתולדות הוליווד חווה בשנים האחרונות את רגע היציאה שלו מליגת העל של כוכבי הקולנוע. אין לטעות, הוא יהיה מפורסם עד סוף חייו, וימשיך להיות כוכב קולנוע איקונוגראפי, אבל חשיבותו וחשיבות הסרטים שהוא עושה על מסך הצלולויאד, פוחתת בעקומה ברורה כלפי מטה מסיבה אחת מרכזית, נרטיב הכוכבות שלו: המורכב מדימוי הצעיר הנצחי, אינו יכול לדבר אחד מרכזי, הזמן.

קרוז הוא בן חמישים ושש כעת, וגם אם הוא אוחז במראה חיצוני מוקפד, שמור ומטופח במיוחד, יש שיאמרו אפילו בשנים האחרונות, מטופח מדי, מנותח מדי?, צריך להודות, הופעתו על המסך אינה משדרת את אותן האנרגיות והחיוניות עוצרת הנשימה שהיתה לשחקן עד לאמצע שנות הארבעים שלו לפחות.  צעיר הוא כבר לא. כולם מתבגרים כידוע, אך למי שלגילו הייתה משמעות קריטיב על נרטיב הכוכבות שלו, מדובר בבעיה בלתי הפיכה.אבל גם כאן הוא מצליח להפתיע באופן מסויים: משימה בלתי אפשרית 6, הסרט נשוא המאמר הזה הוא מופע מרהיב של כוכב המתאמץ בכל כוחו להישאר רלוונטי. ההשקעה הפיזית האדיריה שלו בסרט, והעובדה שהוא עדין במעמד המאפשר לו להפיק סרטים עתירי תקציב, עם טובים הכוחות הקיימים בכל תחום בקולנוע מייצרת עוד סרט שהוא הנאת קיץ סוחפת לחלוטין וכמעט חפה מפגמים. הקצב של הסרט, הראוותנות שלו והתחושה שהוא אירוע אקשן נוצץ על גבול המושלם היא הקטליזטור המרכזי להינות ממנו. העובדה שאין לו משקל סגולי תרבותי, ושישכח כמה דקות לאחר הצפייה, אינה ברת חשיבות כלל או  לחלופין אינה פקטור הפוגם בהנאת הצפייה בו. נדמה שהערך הסובלימינאלי של הסרט טמון דווקא בעובדה שברובד הזה, המלחמה של כוכב הקולנוע שאיבד את נעורי הנצח שלו, אך מסרב להכיר בכך, מהנה לא פחות מן הסרט עצמו ולעיתים אפילו מעוררת השתאות. לקרוז כך מסתבר יש עוד כמה קלפים בשרוול בהקשר הזה. אם ינתב אותן להופעות דרמטיות משובחות כפי שידעה הקריירה שלו בעבר, יתכן שיכול להמשיך ולהיות גם רלוונטי יותר, אבל בשביל זה, הוא יצטרך לחפש תפקידים של גברים "בוגרים יותר", כרגע הוא מאותת שאין לו שום כוונה להכיר בגילו הפייזולוגי ולנדוד למחוזות הללו. כל שנותר הוא להינות מסרט הבום בום הזה ודי.