פבלו-(Loving Pablo (2017

באופן מפתיע ואולי אפילו כנגד כל הסיכויים, סרטו של פרננדו לאון דה ארואנה הוא סרט יעיל וסוחף ממש מן הרגעים הראשונים לצפייה בו.  פבלו, יותיר אתכם עם לא מעט מחשבות פילוסופיות על מה היא בעצם הגדרת המושג "כוח" בעולם בו אנו חיים. הוא יעמת אתכם עם פחדים וירתק אתכם בדיון המפתיע שהוא מעורר על מושגי ההצלחה, צדק, ויופי תוך שהוא מוזג את כולם אל תוך סיפור המציאות האלימה והבוטה של שלטונו של מלך הרוע של שנות השמונים, פבלו אסקובר.

אני לא מסתיר את התיעוב הכללי מיצירות הוליוודיות הדנות בגיבוריהם חיים בארץ אחרת, העלילה וכל MV5BMTAwODJhN2YtMzUwMy00ZjI1LTllNGYtNTA3YTk5MTEyY2M2XkEyXkFqcGdeQXVyMjQ3NzUxOTM@._V1_SY1000_SX675_AL_דבר אחר הקשור בה זועק לסרט שידבר את שפת המקור, אך בסופו של דבר אנחנו מקבלים באמצע היצירה כוכב או כוכבת הוליוודיות במבטא זה כגון אנגלית במבטא פולני, דוגמת ג'סיקה צ'סטיין ב"אישתו של שומר גן החיות" המופרך או אפילו את אדריאן ברודי ב"הפסנתרן" המשובח של פולנסקי, שנדמה שהעובדה שהסרט מדבר באנגלית היא עקב אכילס היחיד שלו. גם פולנסקי ידע להודות בכך שהפקת הסרט והקהל הרחב אליו הגיע בעיקר, לא הייתה מתאפשרת לו הסרט דיבר פולנית.

מתוך התעלמות אלגנטית משהו מן העובדה שהגל הלטיני הופך את הספרדית לשפה חשובה לא פחות ופופולארית מאד בשנים האחרונות, נוצר סרטו של פרננדו לאון על פי אותו העיקרון, גיבורו, סיפור חייו של פבלו אסקובר ברון הסמים שהטיל את אימתו על הדמוקרטיה הקולמביאנית השברירית בשנות השמונים של המאה הקודמת, הוא אולי הפושע המת המפורסם ביותר בעולם אחרי אל קפונה, ובמובנים רבים הוא דמות מיתית של ממש בדרום אמריקה ובעולם כולו בתפקידו כמי ששימש כמעין "רובין הוד" של המעמדות הנמוכים, בעוד סחר הסמים שלו גבה את חייהם של אלפים מבני אותו מעמד שלכאורה ביקש לקדם. גם ההפקה הבין לאומית הזו היתה זקוקה לאנגלית כשפה המסחרית שתספק לסרט את תקציבו הנדיב, כוכביו הגדולים ואת האפשרות להיחשף ברחבי כל העולם.

נרקוס של נטפליקס היא היצירה המשובחת שהביאה את העיסוק הציבורי באסקובר לתחייה, תורמת גם מאד העובדה כי בנו של אסקובר לא מפסיק להתראיין בתוכניות טלווייה ובראיונות מוזמנים בתשלום בערבי תרבות כאלו ואחרים בכל העולם ומספר את זכרונותיו הנעימים כבנו הפריבילגי של האישר שהטביע את קולומביה בדם.(גם בישראל כבר הספיק להתארח בפורמט הזה).

במבט ראשון הצימוד של שניים מן הכוכבים הגדולים ביותר שידע הקולנוע הספרדי מעולם, חוויאר ברדם ומי שהפכה לרעיתו פנלופה קרוז נשמע כמו התחלה מבטיחה של סרט בינוני במיוחד שכן השניים, נדרשו, שלא במפתיע לשחק באנגלית. שניהם ידועים במבטא כבד הזוכה ללא מעט חיקויים ולעג בתוכניות קומיות באמריקה בהקשר הזה.

אבל נדמה שכוח הכוכבות האדיר של שניהם, הכימיה הטבעית הגדולה שלהם כזוג הבאה לידי ביטוי על המסך בשיתוף הפעולה החדש הזה אחרי לא מעט שנים בהם לא שיחקו ביחד, עושים את שלהם ומייצרים את הסקרנות הנדרשת לצפות ב Loving Pablo   ולאחריו פשוט לאכול את הכובע הנוקשה בהקשר הזה של שני כוכבים גדולים שמבטאם הכבד באנגלית הפך אולי לסימן ההיכר ההוליוודי שלהם, אבל אינו משפיע כמע אף פעם על איכות משחקם המשובח.  התסריט המדוייק והמרתק המבוסס על אחת מפרשיות האהבים הרבות של אסקובר עם וורגינה אנחלו(אותה מגלמת כמובן פנלופה קרוז), מגישת טלוויזית קולומביאנית פופולארית מאד שניהלה עימו רומן ארוך שנים, העידה נגדו אחרי מותו ושיתפה פעולה עם השלטון האמריקאי שרצה במותו. הסרט מבוסס על זכרונותיה בהקשר זה, כל אלו מוסיפים זווית מרתקת לסיפור על אסקובר, שההצגה הסינמטית הסוחפת והמושכלת שלו מביאה ערך מוסף חדש לדיון על חייו והשפעתו.

ליבו הפועם והסוחף של הסרט המפתיע הזה הוא האבסולוטיות של כוכביו, בארדם וקרוז מביאים למסך טוטאליות מהזן המשובח, בדגש על הופעתו הסהרורית והבלתי נשכחת של בארדם כאן, המתמסר למה שיהיה אולי באופן מפתיע אחד מן התפקידים הזכירים ביותר שלו. שגעון הגדלות של אסקובר שהיה בטוח כי כספו וכוחו יובילו אותו לשנות את המערכת הפוליטית של קולמביה תוך שהוא זורע את המחיר המחריד של שלטון הדמים של קרטל הסמים שלו בכל פינה רעננה, מתואר היטב בטוטאליות הזו של ברדם המתמסר אליה, כולל במראה החיצוני, על אף שחדי עין יוכלו לשים לב שלא הסכים ככל הנראה להעלות במשקלו לצורך התפקיד ומותקנת לו כרס תותבת על מנת שיראה שמן יותר ודומה פיזית לאסקובר.

זוהי הופעה בוטחת של זוג כוכבים שכבר ראו  ועשו הכול ונהנים ממעמד מיתולוגי בארץ מוצאם ספרד וממעמד לא פחות מכובד גם בקולנוע ההוליוודי הגם שהם נעדרים מסרטים מרכזיים שלו בשנים האחרונות. הסרט מצליח להעביר את קונפליקט הגדלות והאכזריות שהיו משולבים בשלטון הדמים של אסקובר ולהציג את מה שהיה כרזימטי כל כך וסוחף באישיותו של האיש שהצליח להכפיף כמעט את כל העולם שסבב לו לנרטיב חייו המושחת והדקדנטי, כולל את הדמוקרטיה הקולומביאנית השברירית. משוואת הכוח, האכזריות והכסף והדרך בה דרש מן העולם לכבד אותו ואת הישיגיו, כל אלו יחדיו אחראים לסיפור חיים מרתק,מסעיר, דוחה ומושך בו בעת, ונדמה כי במאי הסרט, מיטב לתפוס את האלמנטים האלו מתוך ספרה של מגישת הטלוויזיה עליו מבוסס הסרט.

הטבע האנושי נמשך לכוח, לחוזק, וליופי והופך בקלות גם את האיש הכעור ביותר ל"יפה" המסמא את העיניים הצופות בו, בשל כוחו שנדמה היה לרגעים בשנות השמונים, שהוא בלתי מוגבל.  חקר התכונה האנושית הזה, שיש בה צביעות מקובלת וצפויה כל כך לכאורה, הופך את היצירה הזו למרתקת ולכזו הנגמעת במהירות שהיא על סף ההשתאות.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים-2018-The Guernsey Literary and Potato Peel Pie Society

כישלונות קולנועיים מפוארים רבים הם פעמים הרבה יצירות רצופות כוונות טובות שהשתבשו באופן נוראי, סרטו של מייק נואל, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים עונה להגדרה הזו של קולנוע download (7)אינטליגנטי שהשתבש באופן כזה. מרוב כוונות טובות, התחושה המרכזית של היצירה הזו היא בעיקר של תסריט שהלך לאיבוד והוא חסר מיקוד באופן המשרה על הצופים בעיקר בלבול, במקום לייצר אצלם הזדהות רגשית כלשהיא.

לזכותו של נואל חייבת להיאמר קודם כל העובדה שסרטו נוגע בתקופה היסטורית, מלחמת העולם השנייה, שגם אם נחקרה לא מעט, הרי שהוא מנסה להאיר בתוכה זווית הרבה פחות מדוברת. כיבושם של איי התעלה הבריטים, קבוצת איים קטנה השוכנת סמוך לחופי צרפת, אך שייכת לבריטניה ומאוכלסת בתושבים בריטיים, על ידי גרמניה הנאצית בתחילת מלחמת העולם השנייה לאחר כיבוש צרפת הוא סיפור קטן וכמעט זניח בחשיבותו ההיסטורית מבחינת מספרם הקטן באיים הללו לאור טרגדיית הכיבוש הנאצי באירופה כולה אך הוא עדיין, סיפור מרתק על שכחה והיאחזות בחיים בזמן מלחמה. היטלר האמין כי הפלישה הבריטית והאמריקאית אם תגיע, תגיע מכיוונם של האיים הללו ולפיכך השקיע מאמץ מלחמתי אדיר שכלל כספים, עובדי כפייה וחומרי בניה על מנת לבנות באיי התעלה ביצורים שיהפכו אותם לבלתי אפשריים לכיבוש או למעבר של ציי אוניות דרכם. הפרויקט המגלומני של היטלר, וזניחתם בחוכמה על ידי בריטניה שלא השקיעה מאמצים בהגנה עליהם ולמעשה "ויתרה" עליהם תוך התמקדות בתושבי בריטניה והגנה עליהם הוא סיפור עלום ומרתק מן הבחינה ההיסטורית. סופו של פרויקט הבניה המגלומאני הזה היה שהמעצמות פשוט עקפו את האיים הללו על ביצורי הענק שלהם ופלשו דרך חוף נורמנדי, מייתרים את המאמץ המלחמתי של היטלר ומגחכים את החלטתו הצבאית השגויה לבצר את האיים הללו בכל מחיר. החיילים הגרמנים הרבים באיים הללו נכנעו ללא קרב לאחר סיומה של המלחמה.

זהו פרק היסטורי שלא זכה להרבה מאד עיבודים קולנועיים שהתייחסו אליו, למעט "האחרים" המשובח של אלחנדרו אמנבר שהשתמש בהם כזירה דרמטית בלבד לסרטו בלבד מבלי להתייחס לסיפור ההיסטורי. נשאלת השאלה האם מייק נואל הוא הבמאי נכון לעלילה שבה סיפורם הטרגי של האיים ויושביהם, שהיוו את הבריטים היחידים שחיו תחת כיבוש גרמני בפועל?.

נואל שקנה את פרסמו בקומדיות רומנטיות חכמות דוגמת "ארבע חתונות ולוויה" מבקש לעשות צדק פואטי דרך סיפורה של סופרת צעירה, בגילומה של לילי ג'ימס כוכבת בריטית עולה המבקשת לחקור את עלילות תושבי האי דרך מועדון קריאה קטן שהיה קיים בו. סרטו של נואל, קורס תחת עומס הנושאים שהוא מבקש לחקור: חיי התושבים תחת הכיבוש, האהבה לספרות אשר יכולה לסייע בשמירה על שפיות בזמן מלחמה ולהזכיר לנו שקיים עולם אחר, מערכות יחסים בין נשים באי לקציני צבא גרמני, בגידה או כורח מציאות? רעב, שוד וביזה. נדמה כאילו אין נושא כבד משקל שנואל פסח עליו בניסיון לכלול גם אותו בסרט. התוצאה, מרשימה מאד מן הבחינה האינטלקטואלית אולי ותספק חובבי היסטוריה אבל קולנועית, נואל הוא הראשון שמחסל את הסרט שלו בניסיון להיות "חשוב" ו"משמעותי", שכן הוא מתקשה למדי למצוא ליבה סיפורית מרגשת איתה יכול הצופה פשוט להזדהות. נואל, שמיטיב כל כך לשרטט דמויות רומנטיות עגולות ויפות כל כך, כושל הפעם מחוסר זמן ויריעה וריבוי דמויות לתת עוגן דרמטי לסרטו.

התחושה במהלך הצפייה בסרט היא שמכל החומרים הטובים, ומכל הכוונות הנעלות, זו הקולנועית שבהן שהייתה אמורה להיות החשובה ביותר, חמקה ממנו הפעם ביצירה המפוספסת הזו.