מונרו, הכוכבת הנשית האולטימטיבית

במובנים רבים מרילין מונרו, אשר מתה בגיל 36 בשיא תהילתה, היא הכוכבת ההוליוודית האולטימטיבית.

חייה היו "החומר ממנו עשויים אגדות" והתהילה והכוכבות, מתגלמים במובנים רבים בדמותה האיקונוגרפית הידועה לרבים ברחבי העולם גם כחמישים שנה לאחר מותה.

076מונרו, נורמה ג'ין בייקר בשמה המקורי, נולדה ב 1926, גודלה על ידי זרים ומשפחות אומנות לאחר שננטשה על ידי אימה, ולא הכירה מעולם את אביה, מה שהפך את ילדותה לבודדת מאד וחסרת יציבות, לגורמים אלו תהיה השפעה מכריעה על שאפתנותה מחד ועל אישיותה המעורערת ושובת הלב בו בעת. מונרו אשר פילסה את דרכה בהוליווד כשחקנית חוזה באולפנים שונים, הפכה בסופו של דבר לכוכבת הגדולה ביותר של  MGM בסוף עידן שיטת האולפנים. היא צמחה מתפקידים קטנים של כוכבנית והפכה במהירות יחסית לכוכבת הגדולה ביותר של האולפן, ובסופו של דבר לכוכבת הגדולה ביותר בעולם אשר מליונים ביקשו לצפות בסרטיה, שהפכו לריווחים ביותר וזימנו לה אפשרות לעבוד עם הכוכבים הגדולים ביותר של תקופתה, הן בתחום המשחק והן בתחום הבימוי.

מונרו חלמה את חלום הכוכבות מגיל צעיר כדרך לרפא את נפשה המסוכסכת במובנים רבים. היא האמינה בחלום הכוכבות כמקום בו שאיפותיה יוכלו להגיע לידי ביטוי, וכשרונותיה בתחום השירה והמשחק יוכלו לבוא לידי ביטוי.

התהילה נתפסה על ידי מונרו כדרך לקבל אישור לנחיצותה ולערכה בעולם, אך לתהילה היה גם צד הפכפך עימו נאלצה מונרו להתמודד בעתיד.

מונרו החלה לקבל תפקידים קטנים כבר בסוף שנות הארבעים של המאה הקודם. מראה המצודד, לא נתפס כייחודי, והיא הושמטה מן החוזה שלה לאחר שתי הופעות קצרות בלבד שלא עוררו עניין רב. גם אולפני קולומביה שלקחו אותה לאחר מכן, נפטרו ממנה במהירות.

תחושת הערך העצמי של מונרו, לא הייתה גבוה במיוחד, והיא נעזרה לאורך כל חייה בדמויות של מנטורים, חלקם טובים אך אחרים הרסניים. מונרו לא חשבה שהיא טובה מספיק, וסמכה רבות על דמויות אשר ילוו אותה לאורך הקריירה בכל אספקט מקצועי, סוכנים, מנהלים וקואצ'רים למשחק. רבים מהם ניצלו את הקרבה אליה לתועלתם האישית ואת התלותיות הגדולה שפיתחה כלפיהם.

הופעה קטנה בסרט של האחים מרקס בתפקיד נשי מפתה, הצליחה לתפוס את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות בעיר הסרטים. מונרו, חיפשה את קרבתם של בעלי תפקידים ואנשים בעלי כוח בעיר הסרטים שיכלו לתפיסתה לקדם את הקריירה שלה. זה יהיה דפוס שיישאר עמה לאורך כל חייה והיא תעריץ אנשים בעלי כוח שישרתו את המסלול שלה, רבים מהם היו מבוגרים ממנה.

אספלט הג'ונגל של הבמאי המעורך ג'ון יוסטון בשנת 1950 נחשב לתפקיד המשמעותי הראשון שלה שלאחריו, הבחינה בה עיר הסרטים. הופעתה בו היא רגע הפריצה של תהליך הכוכבות שלה ויצירת הנדבך הראשון בתהליך הכוכבות שלה. מונרו לא בחלה בשום אירוע של יחסי ציבור שיכול היה להגביר את חשיפתה לציבור. תפקידה הקטן בסרט הכול אודות חווה, לצידה של בטי דיוויס, סייע גם הוא לחשיפתה ולהשתתפותה בסרטים מרכזיים יותר.

החוזה שלה באולפני FOX    הביא לה חשיפה גדולה אך גם סייע ביצירת דימוי כוכבות בעייתי עבורה בעתיד שיקשה עליה לקבל תפקידים טובים/איכותיים. מחד, היא נחשפה בסרטים רבים, אך כמעט תמיד באותו תפקיד של בלונדינית קלה להשגה ולא חכמה במיוחד. אך מונרו ידעה ל"תבל" גם תפקידים אלו ולהביא ניצוץ מיוחד וייחודי אשר זוהה עמה והפך אותה לזכירה מאד עבור הצופים.

שדים מן העבר

Marilyn Monroeמונרו הצטלמה בתחילת דרכה בצילומי עירום חושפניים, צילומים אלו דלפו כשהחלה תהילה לנסוק ובאופן מפתיע ביותר, לא פגעו בקריירה שלה, למרות ערכי המוסר השמרניים של התקופה, אלא להיפך, העצימו את תהילתה באופן עקיף וסייעו לבסס אותה כאלילת מין מפתה, חושנית ונערצת על ידי מיליוני גברים ברחבי העולם. במובנים רבים, תשובתה בה הצדיקה את הצילומים מכיוון שהייתה מרוששת ונזקקה לכסף, אף זיכתה אותה באהדה ציבורית רחבה ונתפסה כאמינה. ראשי האולפנים שחשבו להיפטר ממנה עקב השערורייה הבינו כי בידיהם שערוריית יחסי ציבור אותה יוכלו למנף באופן חיובי עבור הכוכבת העולה שלהם.

מונרו והמצלמה

עבור מונרו, המצלמה הייתה תראפויטית. היא התמסרה לחלוטין לזו, ולתצלומיה, כמו גם לסרטיה, גם לרעים שבהם הייתה משיכה ממגנטת עבור צופים רבים ברחבי העולם.

בפער שבין חוסר הביטחון של נורמה ג'ין בייקר, בתהליך יצירת הכוכבת "מרילין מונרו", היא התקיימה כישות חסרת ביטחון מאד, אך ככוכבת, הקרינה ביטחון רב בהופעותיה על המסך, חלקן היו בלתי נשכחות ונחקקו בזיכרון הקולקטיבי. נדמה כי מונרו, יותר מכולם האמינה באשליית הכוכבות אשר יצרו עבורה בכירי האולפנים, אך התקשתה לתפקד כאדם פרטי בשל הדימוי הכוכבני המיני שהוצמד לה וחיי האישים סבלו מכך. לוח השנה עם תצלומי העירום של מונרו, ותצלומי יחסי הציבור שלה, כמו כל מוצר אחר שנקשר בשמה נהנים ממכירות אדירות ברחבי העולם עד היום ומפרסמים רבים עושים שימוש בשמה עבור מוצרים חדשים לחלוטין. נדמה כי קסמה בהקשר זה ומעמדה האיקונוגרפי, הפך אותה לעל זמני, אך הייתה זו ההתמסרות שלה למצלמה, עימה ניהלה מערכת יחסים של ממש, שהפכה את הצילומים בהם השתתפה, לחסרי גיל.

הצד ההפכפך של התהילה

ככל שגדלה תהילתה של מונרו, כך גדל חוסר הביטחון האישי שלה. היא חששה למעמדה ולהופעותיה בסרטים וככל שהתבגרה חיפשה להיחלץ מנרטיב הכוכבות הכובל שלה שתייג אותה כבלונדינית טיפשה, קלה להשגה ובעיקר כשחקנית "לא רצינית". מונרו חיפשה תפקידים מורכבים יותר, כמו גם הכרה כשחקנית אופי "רצינית" אך הוליווד התקשה להעניק לה את ההכרה הזו והיא לוהקה שוב ושוב בתפקידים מיניים מפתים אשר היו מזוהים עימה, ואשר בהם רצה הציבור לראותה.

מערכות יחסים כושלות, שחלקן הסתיימו בנישואין עקרים וחלקן רק גרמו להשפלתה הפומבית(הרומן של עם ג'ק קנדי ואחיו) לא סייעו להגביר את ביטחונה העצמי. חלומה להרות ולהפוך לאם נכשל פעם אחר פעם והיא התמכרה בשנים האחרונות הן לטיפה המרה והן לתרופות מרשם רבות שהאולפנים וכל מי שסבב אותה סייע לה להשיג מתוך מטרה לשמור עליה תפקודית.

חמים וטעים של בילי ווילדר נחשב בעיני רבים לסרטה החשוב ביותר מכיוון שסייע לה להציג גם מנעד קומי רחב, ובו בעת קיבע את דמותה המינית הנחשקת כמושגת ואפשרית לכאורה עבור צופים רבים. מונרו עצמה, לא הוזמנה למסיבת הסיום של הסרט שכן בימאי הסרט בילי ווילדר זעם על איחוריה התכופים לאתר ההסרטה, אלו נבעו מחוסר ביטחון אך רבים ראו בהם חוסר מקצועיות.

סרטה האחרון שהושלם, the misfits ( ג'ון יוסטון, 1961) היה מתנת פרידה מבעלה לזמן קצר המחזאי ארתור מילר שכתב עבורה את התסריט. הופעתו בו קודרת מאד ושונה מהדימוי שהציבור הכיר. כישלונו היחסי של הסרט וחוסר הרצון שלו לראות את מונרו שלא בתפקידה השגרתיים, פגע במונרו וערער את בטחונה העצמי הנמוך ממילא.

 

סוף המסע- הסרט שלא הושלם מעולם

 

We the stars, like the stars demand the right to twinkle, את המשפט הזה אמרה מונרו כאשר התבקשה להסביר את האיחורים הרבים שלה ואת העדרויותיה התכופות מסט סרטה האחרון שלא הושלם מעולם something's got to give (1963) לצידו של דין מרטין. מונרו הגיע לאחד עשר ימי צילום בלבד והשביתה את ההפקה כולה למשך חודש שלם. אולפני MGM נקטו בצעד לא שגרתי ופיטרו את הכוכבת שלהם, אך החזירו אותה מיד לעבודה בלחץ הציבורי האדיר של מעריציה שביקשו מהם למחול לכוכבת והכוכב שלצידה. ימים ספורים בלבד לאחר שהודיעו על החזרתה לעבודה, מתה מונרו במוות אפוף מסתורין אשר לגבי סיבותיו עד היום הדעות חלוקות. צילומי הסרט לא הושלמו מעולם.

מהו סוד הקסם של מרילין מונרו?

מונרו הייתה בלתי מושגת מחד, אלילת מין הוליוודית טיפוסית לכאורה אך הצליחה לייצר פרסונה קולנועית שלא הייתה בהכרח שבלונית וחד מימדית. דמותה המינית המפתה אך בו בעת הפגיעה הצליחה במהלך חייה הקצרים, בסיוע מכונת הכוכבות ההוליוודית לייצר אהדה אדירה ופופולאריות לה לא זכתה אף כוכבת אחרת מאז.

לצד היותה "גדולה מהחיים" מינית ובלתי מושגת. מונרו הצליחה לשדר בהופעותיה על מסך הקולנוע גם נגישות ורגישות רבה שגרמו להופעותיה בסרטים להיתפס כאמינות ובלתי מרוחקות.  

סיפור חייה הרגשיים השבירים והעדויות הרבות שנצברו לגביהן, גם הם מזינים את המיתולוגיה לגביה. הכוכבת הגדולה ביותר בעולם מתה בודדה, ללא איש שיבין ללבה או יהיה לצידה בליל מותה. העובדה שמונרו נשארה כוכבת עד היום, כחמישים שנה לאחר מותה ודורות חדשים של מעריצים ברחבי העולם נחשפים לדמותה המצולמת, לסרטיה ולסיפורה נותר במובנים ללא הסבר מדויק או מוחלט, אך אותו האלמנט החמקמק שאינו מאפשר להצביע ברורה מה הופך אדם בשר ודם לכוכב על זמני, נותר פתוח לדיון. מותה בגיל 36, העובדה שלא הזדקנה על המסך אלא נותרה צעירה ואיקונית תורמים לעובדת היותה אלמותית, אין בכך ספק, אבל מונרו לא הייתה הכוכבת היחידה שמתה צעירה, רבות אחרות נשכחו מלב הציבור בעוד דמותה של מונרו, כמי שמסמלת את תהילת הכוכבות, האלמנט החמקמק והבלתי מוסבר שלה, וכוח המשיכה, ה E factor  של דמותה נותרו פתוחים לפרשנות ולפיענוח של חוקרי קולנוע עד היום.

 

 

 

המלצה לצפייה:

דוקומנטרי עם אפשרות כתוביות בעברית ביוטיוב: Marilyn Monroe: Beyond The Legend

https://www.youtube.com/watch?v=lIfuJioOeJk

 

 

איזבל אדג'ני-1955-Isabelle Yasmine Adjani

אם ניחוח הכוכבות של הכוכבות האירופאיות הצליח מעת לעת להעפיל על זה של האמריקאים בקלילות, הרי שאיזבל אדג'ני, רשמה לעצמה את אחת ההצלחות הכבירות בהקשר הזה.

הכוכבת הצרפתייה, בת תערובת לאם גרמניה, ואב ממוצא אלג'יראי ריתקה  מיליונים לסרטיה הטובים יותר והטובים פחות, ליופייה הנדיר, ולאופיה המורכב, כמו שרק כוכבות גדולות באמת יודעות לעשות.

אדג'אני פרצה אל תודעת העולם בשעה שלקולנוע הצרפתי, היה משקל רב יותר בזירה האומנותית, ובעיתוי הנכון והמדויק ביותר שיכול היה להיות מבחינתה.

בגיל 18 הצעיר היא פרצה בבת אחת לתודעה והפכה לכוכבת באופן מיידי על תפקידה באחד מסרטיו המאוחרים והקומוניקטיבים יותר של פרנסואה טריפו,

גאון הקולנוע הצרפתי,  "סיפורה של אדל הוגו". (1975) L'Histoire d'Adèle H הסרט הפרובוקטיבי על טירופה של הנערה, אשר יופייה, סינוור את כל רואיה, למעט האיש שאהבה באמת, הסעיר את העולם עם צאתו. יופייה עוצר הנשימה של אדג'אני, רעננות המראה שהציגה, ומשחקה הכובש על אף גילה הצעיר, היה בין הסיבות הישירות להצלחה האדירה של הסרט.

הזירה הקולנועית האירופאית געשה אל מול הופעתה של מי שתהפוך בשני העשורים שיבואו לכוכבת הגדולה ביותר בקולנוע הצרפתי בפרט והאירופאי בכלל, עם נגיעות קלות גם בזוהר ההוליוודי. במובנים רבים, "סיפורה של אדל הוגו", סימן את כל אבני הדרך של הקריירה של השחקנית הייחודית הזו.

 

 

 

 

 

אדג'ני, הרבתה לשחק תפקידים של נשים יפות, שיופיין עוצר הנשימה מבלבל את החושים וגורם לכאוס רגשי בעלילה של עולם שלם שסביבם. יש מעט מאד שחקניות שיכולות לעשות זאת, ועוד פחות שאינן מתלבטות ביהירות אשר לכאורה כרוכה בעשייה שכזו.

במובנים רבים, הפכה אדג'ני לפנים של הקולנוע הצרפתי למשך קרוב לשני עשורים. היא כיכבה באין ספור סרטים צרפתיים בתקופה שרבים הצליחו לצאת אל מעבר לגבולות צרפת ולזכות בקהל רב גם מעבר לה.

אדג'ני הפכה במהרה למוזה של לא מעט בימאים והצליחה לעבוד עם ענק קולנועי נוסף, במותחן המשובח "הדייר", תחת שרביט הבימוי של רומן פולנסקי.

בשנת 1983 היא רושמת לעצמה הצלחה מסחרית אדירה עם הסרט "קיץ קטלני" אשר זיכה אותה בפרס הסזאר [המקבילה לאוסקר הצרפתי] השני והופעה סנסציונית של ממש בתפקיד צעירה מעורערת, שוב, שיופיה מערער את האיזון ואת הסביבה כולה. הוא מככבת גם ב"רכבת תחתית" של זאן לוק בסון,["ניקיטה"], אז במאי צעיר ומבטיח.

 

השלב האימננטי הבא של כוכבת העל הזו הוא לעבור להוליווד ואדג'ני בוחרת לעשות זאת דרך סרט, שהפקתו כולה מהרגע הראשון מסתבכת והוא הופך להיות במהרה לאחת מן השערוריות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע. היא מככבת ב"בטלנים מאישתר" לצידם של וורן ביטי ודאסטין הופמן במה שהופך לאחד מן הסרטים המביכים והכושלים של כל הזמנים.   הכישלון הכלכלי האדיר של הסרט, והמבוכה שהוא גורם לה מחזירים אותה לצרפת וקובעים את סוף הקריירה ההוליוודית שלה. למעט גיחה לא משמעותיות נוספות אחת שתבצע אליו, היא ממשיכה למקד את הקריירה שלה בצרפת.

אדג'ני חותרת להכרה אומנותית ולמימוש אומנותי כמעט מן הרגע הראשון, ולאחר שהיא צוברת כוח מספיק בתעשייה הצרפתית, היא עמלה במשך כמה שנים על פיתוחו של הסרט "קאמי קלודל", אשר נותן הצצה רבת כוח על הביוגרפיה של הפסלת המוכשרת, אהובתו של הפסל הלאומי הצרפתי אוגוסט רודן לצידו של ז'ראר דפרדייה. גם הסרט הזה שיוצא אל המסכים בשנת 1989 זוכה להערכה ביקורתית ולהצלחה קופתית בין לאומית ומעמדה של אדג'ני נראה מובטח.

אופייה המורכב של אדג'ני, מעמד הדיווה שלה והחשש שלה מהופעות בסרטים לא טובים גורמים לה להסס בבחירות שלה והופכות, דווקא בשיא הכוכבות שלה את הופעותיה לנדירות יותר ויותר, המרחק בין סרטיה רב מדי לטעמם של רבים.

"המלכה מרגו" המשובח, [פרס סזאר נוסף עבורה], מופק בשנת 1994 כמעט חמש שנים לאחר "קאמי  קלודל" והוא לדעת רבים הסרט הגדול החשוב האחרון שלה. אדג'ני בת 40 כשהיא מצלמת את הסרט הזה שזוכה גם הוא לתהודה רבה ולהצלחה בין לאומית המחזירה אותה להוליווד לרגע קצר, היא משתפת פעולה עם שרון סטון בשנת 1996 במותחן הכושל "דיאבוליק", ולאחריו נעדרת מן המסכים לשש שנים שלמות. במושגי כוכבות בקולנוע, מדובר בנצח של ממש. חזרתה בשנת 2002 אל המסכים היא חזרה לעשור אחר, שכוכבות אירופאיות אחרות תפסו בו את מקומה.

אדג'ני, הנחשבת לשחקנית קאפריזית, שאופיה מורכב, הופכת במהלך השנים האלו מטרה לחיצי שנאה ושמועות שהיו אופייניים באותו השלב כנגד צרפתים בני מהגרים, עד לרמה שהיא נאלצת בשלב כלשהוא אף להכחיש שמועות על מותה, בראיון טלוויזיה מיוחד שהיא עורכת.

היא זוכה שוב באוסקר הצרפתי, הסזאר,עבור משחקה בסרט "יום החצאית" שיוצא לאקרנים בשנת 2009 אבל היא נדמית בו כגירסה חיוורת של עצמה, וחשיבותו האומנותית של הסרט והצלחתו בהשוואה לעשייה הפילמוגרפית שלה זניחה. מדובר יותר בפרס של כבוד והערכה לאייקון קולנועי יותר מאשר בהצלחה ואלידית סוחפת כפי שהיו רבים מסרטיה הקודמים בצרפת.

הגם שאד'גני חזרה לפעילות מוגברת יחסית בשנים האחרונות, היא לא הצליחה לשחזר את מעמד כוכבת העל הכל יכולה שהיה לה. יתכן כי כשחקנית, הנסמכת על יופייה עוצר הנשימה, שהיה הנשק הבסיסי של מרבית הופעותיה, היא מתקשה כעת יותר למצוא תפקידים הולמים עתה, כשהיא בעשור החמישי לחייה.

אדג'ני היא בעבור רבים סוג של סמל של כוכבות בקולנוע האירופאי, יופי נדיר, תעוזה ואיכויות משחק משובחות והקפדה מרובה על תפקידים. הרצון שלה לשלוט בקריירה שלה באופן מוחלט הפכו אותה לסוג של דיווה צרפתית שרבים למדו לאהוב אך במקביל היא עוררה גם חוסר אהדה רבה.

לאדג'ני שני ילדים, אחד מן הצלם הצרפתי ברונו נויטן שהיה בן זוגה ושותפה לעשיית "קאמי קלודל" וילד נוסף ממערכת יחסים קצרה וכושלת אשר ניהלה עם השחקן האנגלי דניאל דה לואיס שלידתו, סיימה בעצם את מערכת היחסים הזו.

כמי ששמור לה מעמד איקונוגראפי של ממש, והיא נחשבת בעיני אנשי קולנוע רבים לאחת מן הכוכבות הגדולות שייצר המסך הצרפתי אי פעם, ביחד עם ברג'יט ברדו וקתרין דנב.

לא מן הנמנע כי אד'גני תשוב ותגיח עוד גם בתפקידים טובים במיוחד, השאלה הנשאלת בסקרנות היא האם יהיו אלו תפקידים בעלי איכות חד פעמית וזכירים, כמו רבים מסרטיה המוקדמים או שיהיה מדובר בדעיכה עם סוג של מכובדות השמורה לכוכבות קולנוע ותיקות.