שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי-2017-Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי, הוא יצירת אומנות מופתית, שכוללת בתוכה לא רק שליטה באמצעי המבע הקולנועי אלא את אותו הלב והנשמה הכרוכים בקשר הייחודי בין אומנות הקולנוע לאומנויות

threebillboardsהנלוות אליה ומייצרות את אותה סינרגיה של אומנות חדשה: משחק, צילום, ובעיקר כתיבה. כתיבת תסריט קולנוע מושלם משולה למעשה אומנות נפרד, לסוגה שמחד אין לה קיום ללא מסך הצלולואיד, אך בו בעת היא מתקשה להתקיים בלעדיו כיצירת פרוזה ספרותית בעלת ערך.

נשמת אפו של הסרט המבריק, המעז והמסוגנן הזו היא הרגישות הטמונה בכתיבה הכול כך מדויקת שלו: נדמה כאילו הדמויות, על מכאוביהן והקונפליקטים שלהן קמות לתחייה על המסך בזכותה של מה שהוא כתיבה מבריקה מדויקת ומרגשת מאד.

במרכזו של הסרט דמותה של מילדרד, (פרנסס מקדורמנד) אשר איבדה את בתה בתעלומת רצח ואונס שאיש לא הצליח וכעת לא טורח לפתור. היא מחליטה לשכור בכספה הטוב שלושה שלטי לוח מודעות נטושים בהם היא מתעמתת עם המשטרה המקומית על אוזלת היד שלהם בפיענוח רצח בתה, העמדה והפעולה שהיא נוקטת, מכניסה את כל תושבי העיירה ואת המשטרה לסחרור דרמטי. האובדן, הוא אולי אחד מן הרגשות המניעים החזקים ביותר של הטבע האנושי, ודמותה של מילדרד מטלטלת את הצופה למן הרגע הראשון. זהו גם רגע הקסם שבו החיבור בין דמות הכתובה לעילא ולעילא, פוגשת את השחקן המתאים, במקרה הזה, את פרנסס מקדורמנד, אולי הכוכבת הגדולה ביותר של הכנות האמריקאית החדשה כפי שהיא באה לידי ביטוי במכלול האוטר של הופעותיה כשחקנית מהרגע הראשון בו הפציעה בסרט פארגו.

שלושה סרטים מחוץ לאבינג מיזורי עוסק באובדן, בצער, בכאב על מה שלא ניתן להשיב: אהוב, נעורים, בריאות- כל מה שיכול להילקח מאתנו ברגע אחד קצר בודד ללא התראה, מבלי שנהיה מוכנים לחיות את שארית חיינו בלעדי אותו החוסר, מה שנלקח מאתנו הרי שהוא יכול להישאר "שלנו" לכאורה- כל עוד לא נרפה ממנו גם במחשבה.

בהקשר הזה הסרט הוא כמו יצירה לירית, כואבת, מצחיקה ובעיקר אנושית באופן שקשה שלא ללכת שבי אחריה. שהרי החיים של כולנו מורכבים בדיוק מאותן פיסות אובדן כואבות שהופכות אותנו למי שאנחנו. פנינו מתכרכמים מהעצב, מהאובדן מהידיעה שלא נוכל להשיב את שאבד, לא את נעורינו, בריאותנו או אהובנו ובהקשר זה הסרט חוצה מעבר לישות הפיזית בה הוא מתקיים באבינג מיזורי, עיירה קטנה ושכוחת אל בה דרה הגיבורה ובה מתרקמת דרמת חייה.

יש כאן אנסמבל שחקנים שזו להם אחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלהם, מקדרומנד עצמה, סם רקוול וודי הארלסון, כולם מוכרים ומעט נדחקו לשוליים בשנים האחרונות. בצירוף של שחקנים אלמוניים אחרים שמציגים כאן אנסמבל משחק מרגש ומטלטל, כולו מוגש על גבי חסד הכתיבה התסריטאית של הסרט העוצמתי הזה, שדמותה של מקדורמנד כאם שכולה המחפשת מזור בעולם שהתשובות בו הופכות להיות פחות ופחות מוחלטות או וודאיות, לא תשכח במהרה מן הזיכרון. שכן לכאב הלב, באמת תרופה אמתית אחת חדה ומוחלטת. לא משנה מה הם הנסיבות ומהו הוא גורלה של כל דמות נכאבת על ידי מה שאין אפשרות להשיב.

לואיז על החוף-Louise en hiver -2016

לואיז, אישה מצוירת, נשכחת על חוף עיירת קיט צרפתית טיפוסית בסוף עונת הנופש המסורתית. היא מפספסת את הרכבת האחרונה ונאלצת להישאר בעריית הקיט עד לבואו של הקיץ הבא. זו, בשתי שורות לכאורה, עלילת אחד מן הסרטים היפים, הפילוסופים המדויקים ועוצרי הנשימה שנמצאים כרגע בסביבה שיופיו בכך שכל דבר בו כמעט הוא לא צפוי, לא מובן מאליו והוא כובש ומהפנט בחן ובעדינות הבלתי אפשריים שלו.

downloadהפעמים הראשונות בהן הבנתי כי סרטי אנימציה לא חייבים להיות סרט ילדים הייתה כשצפיתי בעיבודים החד פעמיים והמבריקים לחוות החיות של ג'ורג' ארוול,(1954,ג'ון הלאס וג'וי בצ'לור) ולגבעת ווטרשיפ(1978, מרטין רוזן). הסרטים הללו, למרות מרחק השנים הרב בהם הופקו שודרו לא מעט בטלוויזיה הישראלית

במהלך שנות השבעים, לצד סרטי אנימציה רוסיים משובחים, אבל הם היו בלתי נשכחים בפער שיצרו אצלי כשגרמו לי להבין, שאומנות הסרטים המצוירים, לא נועדה בהכרח רק עבור ילדים. המתנתי להם בשידורים חוזרים(הכללית אף פעם אכזבה בהקשר הזה והם היו מוקרנים שוב ושוב) ואני זוכר את עצמי מביט בהם בשקיקה ומנסה לחלץ מתוכם של עולמם של המבוגרים השבוי בתוכם: את הצביעות האנושית, חוסר הנאמנות לאמת והולכת השולל ואת כל אותם מושגים של עולמם של הגדולים, שיכולתי כבר לחוש בהם, אבל עדין לא היה לי שם מדויק וברור עבורם.

זירת רוב סרטי האנימציה שהם לא סרטי וולט דיסני נדמית היום יותר כזו שמתרחשת באיזה סוג של עולם שוליים קולנועיים. למדינות אירופאיות רבות, צרפת ביניהן, מסורת ארוכת שנים של יצירות אנימציה מפוארות. אבל נדמה כי מכונת השיווק האמריקאית האגרסיבית כל כך, היורה בכל שנתיים לערך סרט חדש מאולפני וולט דיסני שהופך בסוף ההקרנה לקלמר או תיק בית הספר, נכסה לעצמה את הז'אנר הזה באופן כל כך מוחלט, שאנחנו לא מתפנים אפילו לחשוב על אפשרות קיום תודעתית אחרת עבורו.

לואיז על החוף, הזכיר לי טעם ילדות שבה אתה צריך לפענח את הסרט, משתאה למול איזה פלא שהוא כולו צופן רגשי אחד גדול. שמו הצרפתי של הסרט בתרגום מדויק, לא חופשי, הוא לואיז בחורף, אך הוא אינו מופץ כך. חשוב לי להתעכב על כך כי זהו חורף חייה האחרון(?) של לואיז, מי שהייתה ילדה עזובה ומוזנחת רגשית הלומדת מיומנויות קיום בסיסיות על ידי סבתא שנוקשותה היא אהבתה. לואיז היא אהובה נשכחת ואם וסבתא וכעת בחורף חייה, הפכה כמו קשישים רבים אחרים, לאדם שקוף על החוף שהנופשים לא מבחינים בו, והיא מסכמת לעצמה את חייה בבדידות מרשימה ואמיצה כל כך.

download (1)

 

 

 

 

 

האיורים החד ממדים של הסרט, עיירת החוף, דמויותיה, בנייניה, אל מול הקונטרס של דמותה הגמלונית, בעלת האף הענק של לואיז המתהלכת לה בעיירת החוף הנשכחת בצירוף פס קול בדידותה הבלתי מעורערת משנשכחה, הם חוויה רגשית אינטלקטואלית עוצמתית כל כך, שכן לואיז, במידה רבה כמו כל צופי הסרט הזה, מסכמת לעצמה את חייה: את אהבותיה, כישלונותיה, ההחמצות היש והאין. אם בדידות היא נושא העל של הסרט הזה, הרי שהוא לא פחות מיצירה ספרותית משובחת ומבריקה ממש. שבעים ומשהו הדקות שלו קולחות במעין רצף רגשי המציף את הצופה בעצב, באמפתיה ובהשתאות אל מול ההתמודדות של לואיז עם הפיכתה לשקופה ולנשכחת. כל שנותר לה הוא לשרוד, להרהר במסע חייה ובעיקר, לחיות את היום שלה בצורה הטובה והמספקת ביותר מבחינתה.

download (2)

 

 

 

 

 

זהו שיר הלל לזקנה, לחוכמת החיים והניסיון ולעובדה שאנחנו נוטים פעמים הרבה שלא לראות את חוכמת החיים של מי שהתבגר בתוך מסע חייו ובמו ידינו אנחנו הופכים אותו לשקוף. זהו סרט עצוב, יפיפה עד עוצר נשימה וכל קלישאה אחרת שתרצו להדביק לעוצמה הרגשית שלו מותרת לכם והיא עדין תהיה סופרלטיב נחות ולא מדייק ליצירת המופת הצנועה והבלתי נשכחת הזו.