המלבישה-2015-The Dressmaker

אופס. זה קרה שוב. אם נדמה לכם שהקולנוע האוסטראלי הוא הילד העולמי החורג של הקולנוע  דובר האנגלית, זה שהסרטים שהוא מפיק לרוב גרועים או נשכחים או שאיש לא טורח להפיץ אותם ברחבי The_Dressmaker_film_posterהעולם מרוב שהם זניחים, אתם לא טועים. אבל גם הקולנוע האוסטראלי כמו כל ילד חריג או מיוחד, יודע להפתיע. וכשהוא מפתיע הוא עושה את זה ובגדול. ה"בגדול" הזה יכול להיות לעיתים גם בלתי נשכח: "חתונתה של מיוריאל", "פרסילה מלכת המדבר","רק לרקוד", הם רשימה די מלאה של סרטים אוסטראלים איקונוגראפים שנחרטו לעד אצל מיליוני צופים ברחבי העולם מכיוון שהיו שונים, מיוחדים, ומעזים. כולם שברו קונוונציות מעושות ומעייפות עד זרא של הקולנוע האמריקאי המיין סטרימי מכיוון שיוצריהם ידעו לחשוב מחוץ לקופסא. אין לכם ברירה מעתה אלא להוסיף לרשימה המצומצת הזו את "המלבישה", הוא כל כך טוב, כל כך מיוחד, כל כך רגיש וכל כך "מחוץ לקופסא" שכבר במהלך הצפייה בו אתם מבינים שאם נמצאים ברגע מיוחד. כזה שנצרב בזכרון הרגש הפרטי שלכם כמו שקולנוע טוב יודע לעשות. נשאר ולא עוזב. מבקרים מסתכנים כשהם מתפעמים מיצירה קולנועית. כשהם רושמים שהיא חד פעמית ועד שאר סופרלטיבים שאמורים להביך אותם כמה שנים לאחר מכן בצפייה חוזרת. אבל לא הפעם, אני מוכן להעז בלי היסוס ולהגיד לכם שסרט כמו "המלבישה" הוא סרט שמגיע פעם בעשור. ולפעמים צריך לחכות אפילו יותר מכך ולצלוח שנים של קולנוע הוליוודי קונוונצינאלי משמים ושגרתי עד שמגיע משב רוח קל רענן ומופתי כל כך בעומק הרגשי שהוא מציע. "המלבישה" הוא סרט שכזה.

לאמצע שום מקום, מתישהו בשנות החמישים באוסטרליה חוזרת אישה בוגרת אל כפר ילדותה הסימבולי ממנו נמלטה לאחר טרגדיה שכשהיא מלווה לא רק ברצון לנקום בתושביו אלא חמושה גם בכישורים של תופרת עילית שקיבלה את הכשרתה ואת סגנונה מתוך מסע חייה הססגוני. היא חמושה בסטייל משובח, חוצפה והעזה וכובשת בתוך זמן קצר את ליבן של נשות האזור תוך כשהיא מלבישה אותן אל תוך תשוקותיהן וחלומותיהן. הגם שזה הוא לא הסרט הראשון שבו לבגדים ולתלבושות יש מקום של ממש בעלילה או ביכולת שלהם לשרת את המבע הקולנועי של הסרט, נדמה לי שמעטים הם הסרטים שמצליחים לתפוס ברגישות גדולה כל כך את הקשר הכל כך הדוק, הכל כל כך בלתי ניתן להתרה בין הדימוי העצמי הפנימי של נשים, לבין ההקפדה או אי ההקפדה על מראה חיצוני.

היכולת שלנו להרגיש חזקים רגשית נשענת באופן רב על המראה החיצוני שלנו, נרצה להודות בכך או לא. מראה הבבואה שלנו משקף תשוקות, אכזבות, שנאות, מצבי רוח טובים או רעים וכולם גלומים לעיתים ביכולת שלנו להכנס אל תוך מכנס, שמלה או ג'קט ישן שאומר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים.

דמותה של המלבישה,טילי דאנג', בגילומה המופתי של זוכת האוסקר קייט וינסלט, היא דמותה שקשה יהיה להתיר אותה מעונג זכרון הצפיה בסרט. כך גם את מערכת יחסי האהבה שנאה שלה עם נשות הכפר שנשכח בשממה, ועם אימה שאינה מזהה אותה, (ג'ודי דיוויס). היא לומדת לסלוח, לאהוב, לשכוח ולהתיר את רגשות העבר הקשים והכל באמצעות מספריים וחוט תפירה, וכן, זה נראה טוב בדיוק כפי שזה נשמע. לווינסלט יופי יחודי המשרת את דמותה בסרט, והעובדה שהיא חצתה את גיל הארבעים רק נותנת לה זכות ראשונים לגלם את התפקיד הזה שספק אם שחקנית צעירה ממנה יכולה היתה לגלם בכלל. גם הדיאלוג בסאב טקסט של הסרט עם ג'ודי דיוויס, כוכבת עבר שיופיה דעך זה מזמן מוסיף כאן עונג נוסף ומתוחכם לצפייה.

אם הנראות היא חזות הכול, לאן אנחנו הולכים כשאנחנו מאבדים אותה ומה בעצם קורה לנו כשאנחנו נתפסים לא מוכנים או לא אוהבים את איך שאנחנו נראים.

את הסרט הזה ביימה אישה בת 56, Jocelyn Moorhouse , זה שם שכדאי לזכור בגלל התעוזה,והיד המרגשת שלה כבימאית. וכן, כדאי גם לדעת שאת הסרט הזה, אף גבר לא יכול היה לביים. צריך היה להיות אישה שמתלבטת אל מול המראה מה ללבוש היום בכדי לדעת מה היא מרגישה ואיך חשוב לה שהעולם יראה אותה היום.

פאות קדושות

אני יודע, זה לא סרט, אבל הי, זה הבלוג שלי כאן. תקראו, רשום למעלה, גם "דעות", אז קחו את הבלוג הזה במסגרת הזו. "פאות קדושות" הוא המופע שלא תרצו להחמיץ בשנה הקרובה.

מופע דראג טוב, הוא לא רק גברים לבושים בבגדי נשים. הוא הרבה מעבר לכך. מי שאוהב מופעי דראג יודע שהם יכולים להיות עוקצניים, חדים מאד ויש להם יכולות לגלם בתוכם הרבה מאד ביקורת חברתית ולסייע לשבור קונוונציות והלכי רוח סטגנטיים.

דראג טוב לא מתחנף לקהל, הוא עוקץ אותו. מאיר "תחנות תרבות" , צובע אותן מחדש, גורם לכם לחייך אבל גם מנסה תמיד לומר משהו. המופע החדש של ציונה פטריוט | טלולה בונט | קיארה דופלה | דיוה די- הוא בדיוק כל זה.

לא רק שהוא מושקע מאד, הוא נטוע במיטב המסורת של מה שדראג משובח מבקש לעשות ולאמר, תוך כדי שהוא מתכתב עם חוקי הז'אנר בצורה מושלמת: אנחנו נצחיק אתכם את דמעות אבל תוך כדי גם ננסה לומר משהו על מה שאנחנו תופסים כחשיבות עצמית גדולה מדי של אותם הרגעים הזנוחים בתרבות הפופ שכולנו אוהבים כל כך לאהוב.

בתוך קו עלילה שמציג את כל הגיבורות על תכונותיהן המרכזיות, הצופה במופע נכנס למסע ציוני סמי גלותי שקווי המתאר שלו הן אותן הדמויות, הסבתות, או האימהות לאורך השנים, קרי לאורך חייה של המדינה כמו רוצה לאמר- לכל דראג טוב חייבת להיות בארון סבתא או אימא עם תכונות שעזרו לו להיות כאלו והביאו אותו עד הלום.

הבחירה בקו הזה היא לא רק ממזרית, היא גם משרתת את ההיגיון העלילתי לכאורה שטמון בהצגת כל אותם רגעי תרבות משושנה דמארי ועד לדנה אינטרנשיונאל כסוג של התפתחות אבולוציונית של עוד מאותו הדבר: דמויות בידור עם חשיבות תרבותית איקונוגרפית,  ונפיחות של חשיבות עצמית באותו סדר הגודל.

"פאות קדושות" מסייע לשים בפרופורציה המון רגעים בתרבות הפופ כאן תוך כדי שהוא מצביע על חולשות או גדולה של אותם הקטעים, הוא יסייע לכם להבין למה אתם כל כך אוהבים אותם ובמקביל מה פגום באהבה הזו ועל איזה חלל ריק בדיוק היא מצביע, לרוב החלל הזה נמצא בפער בין רמת החשיבות העצמית  של אותן הדמויות מושאי ההערצה לבין משקל הסגולי בפועל של הקטעים הללו.

יש למופע הזה שני שיאים גדולים בעיני [מה שלא יפריע לכם לעשות במכנסיים גם משאר הקטעים האחרים] ,אבל הם מסבירים בצורה טובה במיוחד, למה דראגיסטים יודעים בדיוק מה הם עושים ומה הם מבקשים לאמר תוך כדי שהם מצחיקים אתכם עד דמעות. הקטע הראשון שמור להצגתו של קרב הדיוות הגדול של שנות השמונים, בין ירדנה ארזי לעופרה חזה. מי שראה את קאלט היו טיוב "מי ירה בירדנה" יזהה מיד את הרפרנט של הקטע המבריק הזה. תוך כדי תצוגה של הלהיטים הגדולים של השניים ותמלול מדוייק של ראיונות שנתנו שתי הדיוות באותה התקופה, אתם לא רק צוחקים עד דמעות אלא מקבלים גם שיעור הולם במה היא בעצם חשיבות עצמית מוגזמת של אנשי תעשיית הבידור בארץ. הפעם השניה שזה קורה, היא בקטע שבו מתמללים שוב את אחד מן הראיונות המפורסמים של ריטה, [דיווה בעלת חשיבות עצמית באוקטבות עוד יותר עצומות,] מיד לאחר גירושיה מרמי קליינשטיין. אין כמו קטע דראג טוב בכדי לתפוס מה כל כך אלמותי בראיון ההוא שנתנה ריטה, מה כל כך פלסטיק בו ומה כל כך העמדת פנים בו וגם אם אתם לא חושבים כך- אתם מקבלים כאן את הבחירה להבין מדוע הוא כל כך שולי ובו בעת נצחי בחשיבות שלו לאוהבי תרבות הפופ.

גם אם יש צורך להדק מעט חלק מקטעי הקישור של המופע, מדובר בערב שהוא חוויה על גבול החתרנות ובהרבה מאד מקומות מרגיש כמו הדבר שמשתתפיו חלמו ורצו לעשות במשך שנים של הופעות רעועות יותר ומלאות תוכן פחות במועדונים בעיר.

כשדראגיסט טוב מקבל את רגע התהילה שלו, מובטח לכם שהוא ימצה אותו עד הסוף וכך המופע "פאות קדושות" נראה. שעה פלוס של הנאה אדירה, שגם אם לא תרצו לנתח אותה באופן מושכל היא תהיה הערב הכי לי FUN  לי FUN  ליFUN שיהיה לכם מחוץ לבית השנה.

כל פסיק במופע הזה זועק השקעה וחשיבה, החל בתלבושות וכלה בנאמברים ובאיך שהם מוצגים ומשוחקים אל תחמיצו, זה פשוט יעשה לכם טוב על הלב ותלכו לישון באותו הערב עם חיוך ענק.

קצת קרדיטים כי מגיע כאן כמובן:

ארבעת המופלאות: ציונה פטריוט | טלולה בונט | קיארה דופלה | דיוה די

בימוי: אמיר פרישר גוטמן
כתיבה: שלמה משיח
כוריאוגרפיה: יוליה איגלניק
עריכה מוסיקלית: יואב ארנון וליאור כהן
פאות ותלבשות: אלה קולסניק ודני יאיר

הפקה בפועל: מיכל שרטר ולין סער
תפאורה ואביזרים: בתיה פיק