אופס. זה קרה שוב. אם נדמה לכם שהקולנוע האוסטראלי הוא הילד העולמי החורג של הקולנוע דובר האנגלית, זה שהסרטים שהוא מפיק לרוב גרועים או נשכחים או שאיש לא טורח להפיץ אותם ברחבי העולם מרוב שהם זניחים, אתם לא טועים. אבל גם הקולנוע האוסטראלי כמו כל ילד חריג או מיוחד, יודע להפתיע. וכשהוא מפתיע הוא עושה את זה ובגדול. ה"בגדול" הזה יכול להיות לעיתים גם בלתי נשכח: "חתונתה של מיוריאל", "פרסילה מלכת המדבר","רק לרקוד", הם רשימה די מלאה של סרטים אוסטראלים איקונוגראפים שנחרטו לעד אצל מיליוני צופים ברחבי העולם מכיוון שהיו שונים, מיוחדים, ומעזים. כולם שברו קונוונציות מעושות ומעייפות עד זרא של הקולנוע האמריקאי המיין סטרימי מכיוון שיוצריהם ידעו לחשוב מחוץ לקופסא. אין לכם ברירה מעתה אלא להוסיף לרשימה המצומצת הזו את "המלבישה", הוא כל כך טוב, כל כך מיוחד, כל כך רגיש וכל כך "מחוץ לקופסא" שכבר במהלך הצפייה בו אתם מבינים שאם נמצאים ברגע מיוחד. כזה שנצרב בזכרון הרגש הפרטי שלכם כמו שקולנוע טוב יודע לעשות. נשאר ולא עוזב. מבקרים מסתכנים כשהם מתפעמים מיצירה קולנועית. כשהם רושמים שהיא חד פעמית ועד שאר סופרלטיבים שאמורים להביך אותם כמה שנים לאחר מכן בצפייה חוזרת. אבל לא הפעם, אני מוכן להעז בלי היסוס ולהגיד לכם שסרט כמו "המלבישה" הוא סרט שמגיע פעם בעשור. ולפעמים צריך לחכות אפילו יותר מכך ולצלוח שנים של קולנוע הוליוודי קונוונצינאלי משמים ושגרתי עד שמגיע משב רוח קל רענן ומופתי כל כך בעומק הרגשי שהוא מציע. "המלבישה" הוא סרט שכזה.
לאמצע שום מקום, מתישהו בשנות החמישים באוסטרליה חוזרת אישה בוגרת אל כפר ילדותה הסימבולי ממנו נמלטה לאחר טרגדיה שכשהיא מלווה לא רק ברצון לנקום בתושביו אלא חמושה גם בכישורים של תופרת עילית שקיבלה את הכשרתה ואת סגנונה מתוך מסע חייה הססגוני. היא חמושה בסטייל משובח, חוצפה והעזה וכובשת בתוך זמן קצר את ליבן של נשות האזור תוך כשהיא מלבישה אותן אל תוך תשוקותיהן וחלומותיהן. הגם שזה הוא לא הסרט הראשון שבו לבגדים ולתלבושות יש מקום של ממש בעלילה או ביכולת שלהם לשרת את המבע הקולנועי של הסרט, נדמה לי שמעטים הם הסרטים שמצליחים לתפוס ברגישות גדולה כל כך את הקשר הכל כך הדוק, הכל כל כך בלתי ניתן להתרה בין הדימוי העצמי הפנימי של נשים, לבין ההקפדה או אי ההקפדה על מראה חיצוני.
היכולת שלנו להרגיש חזקים רגשית נשענת באופן רב על המראה החיצוני שלנו, נרצה להודות בכך או לא. מראה הבבואה שלנו משקף תשוקות, אכזבות, שנאות, מצבי רוח טובים או רעים וכולם גלומים לעיתים ביכולת שלנו להכנס אל תוך מכנס, שמלה או ג'קט ישן שאומר בדיוק את מה שאנחנו מרגישים.
דמותה של המלבישה,טילי דאנג', בגילומה המופתי של זוכת האוסקר קייט וינסלט, היא דמותה שקשה יהיה להתיר אותה מעונג זכרון הצפיה בסרט. כך גם את מערכת יחסי האהבה שנאה שלה עם נשות הכפר שנשכח בשממה, ועם אימה שאינה מזהה אותה, (ג'ודי דיוויס). היא לומדת לסלוח, לאהוב, לשכוח ולהתיר את רגשות העבר הקשים והכל באמצעות מספריים וחוט תפירה, וכן, זה נראה טוב בדיוק כפי שזה נשמע. לווינסלט יופי יחודי המשרת את דמותה בסרט, והעובדה שהיא חצתה את גיל הארבעים רק נותנת לה זכות ראשונים לגלם את התפקיד הזה שספק אם שחקנית צעירה ממנה יכולה היתה לגלם בכלל. גם הדיאלוג בסאב טקסט של הסרט עם ג'ודי דיוויס, כוכבת עבר שיופיה דעך זה מזמן מוסיף כאן עונג נוסף ומתוחכם לצפייה.
אם הנראות היא חזות הכול, לאן אנחנו הולכים כשאנחנו מאבדים אותה ומה בעצם קורה לנו כשאנחנו נתפסים לא מוכנים או לא אוהבים את איך שאנחנו נראים.
את הסרט הזה ביימה אישה בת 56, Jocelyn Moorhouse , זה שם שכדאי לזכור בגלל התעוזה,והיד המרגשת שלה כבימאית. וכן, כדאי גם לדעת שאת הסרט הזה, אף גבר לא יכול היה לביים. צריך היה להיות אישה שמתלבטת אל מול המראה מה ללבוש היום בכדי לדעת מה היא מרגישה ואיך חשוב לה שהעולם יראה אותה היום.