אנחנו המילרים-2013-We're the Millers

קראו לזה רבע ספויילר, לאחר סופו של "אנחנו המילרים" יוקרנו לכם כמה קטעי "פיספוסים" מתוך סט הצילומים, באחד מהם עורך צוות השחקנים הפתעה לכוכבת הסרט, בוגרת "חברים", ג'ניפר אניסטון. ההפתעה, קשורה ישירות לסדרה המיתולוגית ההיא ממנה צמחה אניסטון. אפשר לראות בכך קטע של "פיספוסים" מתוק, ואפשר גם להתייחס לזה כסוג של מחווה יותר כוללת למי שעשתה את הבלתי יאומן בתעשייה ההוליוודית ומכוכבת טלוויזיה, הפכה לאחת מכוכבות הקולנוע הגדולות והרווחיות ביותר בעשור האחרון בהוליווד. הקרוס אובר של ג'ניפר אניסטון לקולנוע, הוא אחד מהיותר מרשימים בתעשיה הזו. לרוב הוא מתבצע באופן הפוך, כוכבי קולנוע מובטלים מוצאים מעט עבודה בקולנוע, וכוכבות טלוויזיה, אהובות וגדולות ככל שיהיו, נדונות לרוב לשיממון קריירה מהסוג שכולל בחובות שידורים חוזרים בלבד של הסדרה שהפכה אותם לכוכבים ואולי, לעיתים חיים אחרים בסדרות אחרות. [עיינו ערך ג'וליה לואיס דרייפוס מכוכבת "סיינפלד",] אבל נדיר מאד שהן מצליחות לתחזק קריירה קולנועית ונדיר עוד יותר שזו קריירה ארוכת שנים ומצליחה כל כך ולא רק הופעות קולנועיות אפיזודיאליות.

ג'ניפר אניסטון היא הכוכבת הקומית הקופתית הגדולה ביותר בארצות הברית בעשור האחרון, והיא תפסה את מקומה של ג'וליה רוברטס בנון שלנטיות קלילה. המחווה של שחקני "אנחנו המילרים" לכוכבת הסרט שלהם כוללת את ההערכה הזו למי שחייבת אולי כעת בשל גילה, לפנות את המקום הזה לאחרות. גם  אניסטון שהגיעה כבר לגיל 44 יודעת שהוא גיל מופלג עבור כוכבת של קומדיות רומנטיות ושככול הנראה הגיע הזמן לפנות את המסך, לפחות במובן הזה.

מה יותר טוב לפיכך מעוד סרט אחד שבו את גם מגלמת חשפנית ומקבלת הזדמנות להראות פיגורה מושלמת?

"פעם, ארבעים נראה לי גיל ממש מבוגר", אמרה לי אחותי כשיצאנו מהסרט, נדמה שהמשפט הזה מסכם ומנתץ את הקשר בין גיל למיניות בעידן שבו אנו חיים כיום. אניסטון מושכת ומותחת את האקסיומה שקובעת שלכוכבות אחרי גיל ארבעים כבר אין תפקידים ראשיים גדולים.

אחת הסיבות שכולם אוהבים כל כך לאהוב את ג'ניפר אניסטון היא השילוב הקדוש בין אישה יפה, לאישה מצחיקה. כזו שתמיד כדאי לבעלים ללכת לקולנוע לראות, אבל סביר להניח שגם הנשים שלהן יאהבו אותה, בעיקר מכיוון שהיא מצחיקה כל כך, וככה היא כבר מעבירה עשור שלם שהוא WIN WIN עבור כל סוגי הקהל ומרבית הסרטים שעשתה בו היו רווחיים מאד, בכל העולם.

אניסטון לא בחרה לעשות סוגה עלית. היא בחרה להצליח במה שפרסם אותה, קומדיה רומנטית. הקולנוע האמריקאי מלא בכאלו, אבל היא יודעת לעשות כמעט תמיד את הבחירות הנכונות ביותר עבורה. מרבית הסרטים שלה מופקים היטב, הם מצחיקים מאד ויש להם איזה אלמנט נוסף של נשמה מאחוריהם שדואג שהם יישארו לשנים. כך היה עם "מארלי ואני" וכך גם עם "אהבה בהחלפה" ועוד רבים אחרים. היא תמיד מוקפת בכותבים טובים, במיטב בימאי הז'אנר ובעמיתים כוכבים או שחקני משנה שהולמים את מידותיה.

כך גם ב"אנחנו המילרים", המחייה ז'אנר ישן נושן של קומדיות פשע ועושה את זה מצוין. גם אם ההתחלה מעט נשרכת ולא קצבית דיה, הרי שהסרט תופס תאוצה מהר. גיבורו, סוחר סמים קטן, [ג'יסון סודקיס] חייב ל"ארגן" לעצמו משפחה ככיסוי להברחת סמים. המשפחה כוללת חשפנית מתבגרת בדימוס, קטינה שבחרה מהבית [אמה רוברטס- זו עם הדודה המפורסמת], וצעיר נוסף[וויל פולטר המוכשר] שננטש על ידי אימו. החבורה כולה מוצאת את עצמה מתגבשת במהלך סרט המסע הקומי הזה ליחידה עצמאית עם חיים וזהות משלה, עם עימותים עם שלל דמויות משנה שהופכות את המסע כולו להזוי ומשעשע מאד.

ההומור של הסרט הזה כולל בדיחות טובות יותר או פחות, יש בו אולי כמה רגעים מתים, אבל בעיקר יש לו נשמה קומית וקצב מצויין וסוחף וגם את הרכיב הסודי שהופך קומדיה לקומדיה על זמנית אהובה רצופה בקטעים שהופכים לקאלט. עקיצת עכביש הטרנטולה באיזור רגיש נשמעת לי כפוטנציאל לקטע קאלט של ממש שיחזיק שנים.

"אנחנו המילרים" פורט על מיתר נוסף בהקשר של געגוע לתא המשפחתי האמריקאי המסורתי, זה של שנות החמישים שבו עלו משפחות על קרנועי ענק ונסעו לטייל ביבשת. "אנחנו המילרים", נוגע בגעגוע נוסטלגי לאמריקה שאיננה קיימת יותר, לא זו של הטיולים המשפחתיים ולא זו של המשפחות המסורתיות שהפכו למיעוט סטטיסטי. זהו בעיני אלמנט הנשמה של הסרט המשעשע והמתוק הזה שיש בו קריצה של ממש  למהות אמריקאית משפחתית יותר ופחות מנוכרת, וברגעים רבים שלו הוא נוגע ללב, במפתיע אולי, ובאופן שלא מצופה אולי מקומדיה.

כמה שחם בחוץ, כך זה יצחיק אתכם יותר. ומתישהו בחורף, בכבלים או בלוויון, תזכרו במילרים בחיוך והם יהיו חלק מהקיץ שלכם.  זכירות, היא תמיד תכונה טובה לסרט, בעיקר לקומדיה.