פוקסקצ'ר-2014-Foxcatcher

באין סרט מוביל של ממש לעונת האוסקרים הקרובה, מישהו ניסה לייצר באז סביב פוקסקצ'ר. לכאורה יש בדרמה הזו את כל המרכיבים של מגיע לנו לקחת את הפסלונים המוזהבים השנה בגורף ובגדול: MV5BMTQ2MjQxNjYxOV5BMlUxMzE@._V1_SX214_AL_סיפור אמיתי מעובד למסך, אלוף אולימפי [נשכח] בספורט עוד יותר שכוח אל [בהיאבקות] מארק שולץ. שחקן קומי מבריק, סטיב קארל שמחליט שהוא יכול לעשות גם דרמות, וכוכב אחד גדול עם ריבועים מושלמים, צ'יניג טייטום, שמחליט שהוא חייב גם להפוך ל"שחקן". על מנת לפזר מעט אבק כוכבים נוסף מגייסים את ונסה רדגרייב לתפקיד קטן ותמוהה, קצת פלפל בדמותו של אחד השחקנים הבאמת מוערכים ביותר בדמותו של מארק ראפלו, ואורזים את הכל באריזה של שליחות אמריקאית פטריוטית המביא את כל המעורבים בה אל סף השגעון.

פוקסקצ'ר הוא כמו עוגה עם מרכיבים טובים שפשוט מישהו שכח לערבב או לכוון את התנור לחום המתאים. כמעט שום דבר בסרט הזה לא עובד, לא התסריט ההזוי, ולא ממש אכפת עד כמה הוא מתקרב או מתרחק מהסיפור "האמיתי" עליו הוא מבוסס, לא רמת המשחק שהיא על גבול המביך של כל כוכביו ובעיקר חוסר האינטרקאציה בינהם. כבר הרבה זמן שלא זכור לי סרט של אנסמבל שחקנים שכל אחד מהם פועל בתוך וואקום יצירתי משלו והרבה פחות מודע לתמונה הכללית. התוצאה נדמית פעמים רבות כמו הצגת יחיד שמישהו פשוט מפריע, והיא גם לא טובה במיוחד.

שום דבר בסרט הזה לא עובד, לא הסיפור התמוהה, לא מניעי הגיבורים, לא הדמויות הסתומות וגם לא האווירה המעיקה והבימוי הסו-קולד אירופאי האיטי שלו.

פוקס קצ'ר מצליח מצליח לייצר לא רק אווירה של כבדות וחוסר עניין אצל הצופה אלא בעיקר תחושה של מועקה קשה, מהזן שלא ממש ברור לך איך בכלל הגעת לכיסא הצופה.

אם זה רצף של כוונות טובות בדרך לגיהנום, ניחא, הבעיה היא שבמשך זמן ארוך מדי של הצפייה, זה מרגיש בעיקר כמו תצוגת תכלית הוליוודית מנותקת לחלוטין מצופיה. סרטים כמו פוקס קצ'ר הן אחת הסיבות לכך שטראש ריאליטי הוא דבר הרבה יותר מעניין מקולנוע לפעמים מכיוון שהם בניגוד לסרט מושקע עם תקציב של מליונים לא מתיימרים לייצר מציאות, הם פשוט אומרים אלו הם הכללים, הכל מזוייף ובתוך כל זה בואו ונסו להינות.

אי אפשר יהיה להאמין לעולם שסטיב קארל הוא שחקן דרמטי מחונן, או שבתוך הגוף המפוסל המושלם של צ'יניג טייטום מתחבא באמת שחקן אופי מוחמץ.

לא משנה כמה פעמים זוג השחקנים האלו ישב לראות את "הסנדק" עם מרלון ברנדו או סרטים אחרים בהם שחקנים שינו את הופעתם הפיזית על מנת לנתק את עצמם מהדימוי והפרסונה שפרסמה אותם, לא עבור כולם זה עובד. הם פשוט לא נמצאים "שם", ולא מצליחים לייצר אף לא דקה אחת של אמינות או שכנוע שיגרום לצופה לחשוב שהוא צופה ביצירת מופת אוסקרית ראוייה או לפחות סבירה.

יש לא מעט סצינות נלעגות בסרט הזה, לא מעט סצינות ארוכות ומיותרות בו ומעל לכל תחושה של המון שעות צילום שאף עורך ואף במאי טוב לא ממש יודעים מה לעשות איתם בחדר העריכה על מנת לחבר אותם ליצירה עלילתית קוהרנטית ומשכנעת דיה.

פוקס קצ'ר מרגיש כמו הנצח עצמו מחמש הדקות הראשונות לצפייה בו, והנצח הוא לא מקום שרוצים להיתקע בו, הוא רק מקום שרוצים לדעת עליו.