בירדמן-2014- Birdman

יש משהו מפעים, כובש ועוצר נשימה בטוטאליות של "בירדמן" כבר מהדקות הראשונות שלו. קשה אפילו להאמין כמה שמות נזרקים לחלל האוויר של שחקנים גדולים, הבטחות שלא מומשו ותעשייה הוליוודית MV5BODAzNDMxMzAxOA4MjE@._V1_SX214_AL_שמקדשת את המספרים בקופות אבל אף פעם לא את האומנות שמובילה אליהם. הצהרת הכוונות הזו של אלחנדרו גונזלס אינאריטו, בימאי הסרט, הופכת במהרה לזו של כוכביו ומשתתפיו, וגם שלכם כצופים.

אם מתקיים ז'אנר של סרטים עם תוכן רפלקסיבי על אומנות הקולנוע עצמה ועל מאחורי הקלעים שלה, ומתקיים כזה, "אימא יקרה", "כוכב נולד","הכול אודות חווה" ועוד רבים וטובים אחרים- הרי ש"בירדמן" מצליח בתוך כמה דקות לכבוש לעצמו מקום של כבוד בשורה הראשונה של הסרטים הללו. כבר זמן רב שאני לא זוכר מופע משובח כל כך בז'אנר הזה שמפשיט את המונח הכה בנאלי של הצביעות ההוליוודית מבגדיה הרעועים. והוא עושה את בזכות העדכניות שלו וחוסר הפשרות האומנותי שלו.

כמעט כל אלמנט פילמאי של רפלקסיביות מהזן המשובח מתקיים בסרט הזה, זה מתחיל בליהוק המפתיע של כוכב הענק [לשעבר] מייקל קיטון, כוכבים גדולים נוכחיים כדוגמת אמה סטון [המצויינת], זאק גלאפינקיס, נעמי ווטס [הנהדרת] וחותם בליהוק של כוכב ענק נוסף שנשכח [ואיך בעצם] אדוארד נורטון במה שיהפוך לתפקיד חייו בקלילות.

לסרט סיפור מסגרת שנראה לכאורה באנאלי, כוכב עבר מנסה לתבוע מחדש את מקומו כשחקן רלוונטי על ידי קבלת תו איכות במחזה אותו הוא כותב, מביים ומעלה בברודווי, כמו מבקש לעצמו הכרה במי שהוא כאמן, להמציא את עצמו מחדש ולרפא את הכאב על התהילה שחלפה ולזכות בעוד כמה רגעי חסד. אתם אתם אוהבים את תעשיית הבידור ובקיאים בה, כמעט כל פריים בסרט הזה יהיה לכם רלוונטי. זה מתחיל מאיזכורים קטנים כמו רוברט דאוני ג'וניור, שחקן מבטיח ועוצמתי שהתדרדר להופעה בשוברי קופות אימתניים וחסרי משמעות וממשיך בזעקות שבר של דמותו של אדוארד נורטון לאחר שלוהק למחזה, שממילא לא היו מצליחים להשיג לתפקיד את ריאן גוסלינג, תוך כדי קריצה ישירה לאובדון הפופואלריות שלו עצמו באותה המשבצת עם גוסלינג.

משהו בדיון של הסרט בתהילה, במשמעויותיה, באופן בה היא ברת חלוף וברלוונטיות שלה בעידן המודרני כל כך מרתק, כל כך עכשווי וכשהוא כלוא בתוך מסגרת עלילתית של הפקת תיאטרון מסוכסכת הנאבקת על משבצת איכות בעולם שלא מממש מייחס חשיבות יתרה להצגת תאטרון, טובה ככל שתהיה, פשוט שובה לב. אינאריטו מתעקש לקיים את כל הדיון הקולנועי שלו באחורי הקלעים של בימת התאטרון ומציע סרט מרתק, חד כתער ונוגה כאחד עם פרשנות משלו לא רק למצב התעשייה ההוליוודית אלא לכוחות המניעים אותה, ליצרים המניעים שחקנים ולמונח החמקמק כל כך של מה מביא אדם לצבור תהילה, לאבד אותה, לא להיות מסוגל להחזיק בה או מלכתחילה להיות פגום באופן שבו אין לו תרופה אחרת מלבדה. איש מכוכבי הסרט לא באמת יכול לחבוק קריירה ארוכת שנים של כוכב תיאטרון, אין להם עניין בה, יש לכולם עניין בתהילה הקולנועית וגם כאן יש סוג של מסר כפול ותודעה עצמית גבוהה של יוצריו ומשתתפיו, זירת התיאטרון קסומה להצגה, לא למירוץ חיים שלם של כוכבות קולנוע שתמיד היתה גדולה ומרשימה יותר מזו התיאטרלית. אפילו ההתייחסות למדיה החברתית ולאופן בו היא שינתה את חיינו ואת חיי הכוכבים ואיך שאנחנו תופסים את מושג הכוכבות החמקמק לא נעדרת מן הסרט.

ממרחק רב אומנם רק מהקרנתו של מלון גרנד בודפסט, זהו הסרט הטוב ביותר שתראו השנה בקולנועים [ברצף שנת הפרסים של האוסקרים השנה]  ונדמה שיעברו כמה שנים טובות עד שיצירה קולנועית נוקבת ומשובחת כל כך תגיע שוב לאקרנים.

הוליווד אוהבת סיפורי קאמבק, והיא בעיקר מאוהבת בסרטים על עצמה, גם אם הם שונאים אותה. צפו למבול אוסקרים מוצדק, אבל בעיקר לסרט בלתי נשכח.