נעלמת- Gone Girl -2014

יש מקרים בהם שלל הציפיות המועמס על יוצרי סרטים מוערכים כדוגמת דיויד פינצ'ר ["שבעה חטאים", "מועדון קרב"] לקראת מה שהוא הסרט החדש שלהם, גורם לאכזבה תהומית עד מדודה בגלל עומס MV5BMTk0MDQ3MzAzO0,0,214,317_AL_הסופרלטיבים וההישגים של הסרט ההוא שלהם שכל כך אהבתם- צפירת הרגעה, זה לא המקרה עם "נעלמת" המופתי של פינצ'ר שהוא סוג של תעתוע קולנועי מתוחכם ובו בעת הומאז' לזאנר הפילם נואר הנשכח של הוליווד שעתה היפה בשנות הארבעים של המאה שעברה.

נדמה שכל פריים ופריים בסרט היפייפה הזה עורך את ההשוואה ועושה כבוד לז'אנר הסרטים האפלים ההוא שהוליד את כמה מיצירות המופת הקולנועיות הגדולות ביותר של כל הזמנים.

בבסיס העלילה האקראית כאן לכאורה עומדת היעלמות מסתורית של כוכבת הסרט מביתה המשותף לה ולבעלה, הנחשד באופן מיידי בהעלמותה המסתורית. מכאן ואילך מוכנס הצופה למסע מרתק שלמרות אורכו [למעלה משעתיים] הוא סוג של חידה קולנועית משובחת שעיקר הדיון בה הוא הטבע האנושי ההפכפך על שלל מה שהופך להיות מושאי התשוקה, האהבה והשינאה שלו ועד כמה ההבדל בין כל אלו הוא דק ושברירי.

אם יש איזה חוט זהב תמטי העובר בצורה סדורה ביצירותיו של פינצ'ר הרי שהוא מלנכולי מדי ואינו נותן אמונה רבה מדי בטבע האנושי. כמו ברבים מסרטיו האחרים גם כאן יוצר פינצ'ר עולם כאוטי מטלטל בתוך משוואה של מראית עין סדורה לכאורה. נדמה כי פינצ'ר מצטיין יותר מרבים אחרים במיקסום אפקט ההפתעה שאפשר לייצר מתוך התבוננות בעולם שליו לכאורה לבין הגורמים החותרים מתחתיו ומבקשים למוטט אותו.

בתפקיד הבעל המחפש את רעייתו שנעדרת בפתאומיות ומסתוריות לוהק בן אפלק, שרושם לעצמו עוד הופעה מוצלחת במיוחד שהולמת את הפרסונה האניגמטית המרוחקת שהוא לובש בשנים האחרונות ושורה של שחקני משנה מצויינים מסייעים גם כאן לרקום את העלילה המסובכת, אבל מעל לכולם כך נדמה, ויתכן שבמידה רבה גם מעל לאפלק עצמו עומדת רוזמונד פייק, שחקנית וותיקה אך אלמונית באופן יחסי שרושמת לעצמה כאן את רגע הפריצה הגדול שלה לתחום כוכבת העל.

פייק מגלמת את הרעייה האובדת, איימי דאן, מי שהיוותה בילדותה השראה לסידרת ספרי ילדים מתקתקה שגרמה לאמריקה להתאהב בה, וכעת כשהיא נעלמת במפתיע, היא נשענת על הפופולאריות העוצמה של הזיכרון הציבורי הקולקטיבי המבקש לדעת מה בדיוק קרה איתה, לאן ומדוע היא נעלמה.

על בסיס הפער בין האהדה הציבורית הגדולה לדמותה של פייק ובין התיעוב והחדש שמרגיש הצבור כלפי בעלה הנדמה כאדיש להעלמותה בונה פינצ'ר במלאכת מחשבת את העלילה הסבוכה. לכל שחקן יש את רגע הפריצה בו הוא עובר מלהיות עוד "שחקן עובד" לכוכב במשרה מלאה. במקרה של רוזמונד פייק זה מתרחש משהו כמו חמש דקות אחרי הופעתה על המסך וקשה להסיט ממנה את העינים עד לסיומו. אם הסרט כולו בעיני הוא הומאז מתוחכם לפילם נואר, הרי שפייק היא הדבר שהכי קרוב לאחת מן הכוכבות הגדולות ביותר של אותו העידן, ובין הופעתה המופתית שלה לבין זו של ברברה סטנוויק ב"ביטוח חיים כפול", מסרטי הז'אנר הבולטים יש דמיון רב.

פייק מהפנטת, בחלקים רבים של הסרט היא טובה מסכום השלם של חלקיו ונדמה שקשה להסיט ממנה את העיין. קשה להישאר אדיש להופעתה ולדמות שהיא מגלמת והיא נועצת שיניים באחד מן התפקידים הנשיים הטובים והמורכבים ביותר שנכתבו כאן עבור נשים בשנים האחרונות. די בדומה להופעתה המטרידה של קתי בייטס [האלמונית דאז] בסרט מיזרי, רוזמונוד פייק כאימי דאן הענוגה היא דמות שתתקשו מאד לשכוח לעולם. הוסיפו לכך סרט משובח העשוי ביד רמה ומדוייקת ותמצאו כאן את אחת החוויות הקולנוע הטובות של הזמן האחרון. לא להחמיץ.

גנב עירוני-2010-The Town

בן אפלק עושה סוג של תיקון כבר כמה שנים לגבי הקריירה הקולנועית שלו, מי שיתפס לעולם כחצי מהצמד של בן ומאט [דיימון] דרדר את עצמו מהר מאד לאבחנה של ה"שחקן הרע" מבין הצמד, אחרי שורה של בחירות בסרטים לא טובים. לעומתו עמיתו, דיימון, כבש לעצמו מהר מאד שם של מי שהבחירות שלו איכותיות ומוקפדות הרבה יותר.

בשנים האחרונות דווקא, זהו אפלק שמתבלט יותר בבחירות האומנותיות שהוא עושה ובעיקר בשאיפות הבימוי שלו אותן הוא מוציא לפועל בזו אחר זו ומסמן לעצמו קריירה מעניינת כבמאי. "נראתה לאחרונה", בה ביים את אחיו קייסי אפלק היה ניסיון בימוי ראשוני ראוי. כאן ב"גנב עירוני" משכלל אפלק את יכולותיו עוד יותר לטעמי ויש בסרט הזה, על פגמיו, משהו זכיר הרבה יותר וקולח ברמה הקולנועית בצורה מיטבית מיצירת הבימוי הראשונה שלו.

שורשי מוצאם של אפלק ודיימון בבוסטון מהווים כר נרחב להשראה הקולנועית שלהם. היצירות החשובות שלהם, ובעיקר יצירת הפריצה שלהם "סיפורו של וויל האנטינג", קשורות באופן ההבנה והתפיסה הקולנועית שלהם את העיר הזו.

כך גם לגבי עלילת "גנב עירוני" העוסקת במעשה שוד של גנבי בנקים. הגם שיש רמה מסויימת של בנאליות בתיאור העלילתי, הכר הסוציולוגי של כנופיות אירים, אשר להם שוד בנקים הוא פרנסה מסורתית בעיר הזו, היא זווית התבוננות קולנועית מעיינת במיוחד אותה בוחר להבליט אפלק. היא הצבע והסגנון הנעים כל כך של הסרט הזה.

גנב צעיר, [אפלק בעצמו], מחליט לנטוש את דרך השוד והפשע המסורתית של משפחתו האירית השורשית ולצבע שוד אחד אחרון. דמותו של אפלק לא מחכה בהכרח לאקזיט של שוד הבנק אלא כמו שאר חבריו לשכונה זו היא מציאות החיים היחידה אותה מכיר הגיבור.

אפלק עושה עבודה יעילה מאד, גם ברמה העלילתית, שהגם שהיא אולי בנאלית מעט, היא נשענת על מסורת תיאורית ארוכת שנים של הז'נאר בקולנוע.

אין כאן בשורה קולנועית מיוחדת אולי, אבל בהחלט מתייקמת ב"גנב עירוני" סוג של יעילות קולנועית חרוצה במיוחד עם ערכים מוספים של טעם ומקום אותה מציעה בוסטון שמצולמת בסרט הזה בהרבה אהבה. סצינות הפעולה ראויות ויפות ולצורך מערכת היחסים הרומנטית של הגיבור בסרט הוא עושה בחירה נהדרת בכוכבת צעירה עולה, רבקה הול, המצויינת- מערכת היחסים הרומנטית והכימיה בין שני הכוכבים מחזיקה חלקים טובים וגדולים של הסרט.

גם בבליק לאבלי, כוכבת עולה נוספת מרשימה מאד בתפקיד קטן יותר וכלל אפלק מאכלס את הסרט בשורה של שחקנים אלמוניים יחסית אבל טובים מאד.

"גנב עירוני" מרגיש בחלקים רבים שלו כסרט של אנסמבל שחקנים, אשר לוקח את העבודה ברצינות בניגוד מוחלט אולי למותשות הנכרת על המסך הגדול והמאפיינת כוכבי קולנוע גדולים העושים סרטי פעולה שגרתיים. ניכרת ביד הבמאי של אפלק ההקפדה על הפרטים הקטנים, אלו שעושים קולנוע מיין סטרים לקולנוע טוב ומהנה- וזה בעיני הישג יפה.

גם הופעתו שלו בסרט מרשימה, והגם שהיא מעט מאנייריסטית, הוא עושה אותה במאמץ הראוי לשחקן בתחילת דרכו ומשיל מעליו את היהירות הקולנועית המאפיינת הופעות שלו בסרטי אולפן גדולים שמהם הוא מדיר רגליו בשנים האחרונות.

זו בחירה מעניינת לסרט "אישי" שכן הקריצה המסחרית של הסרט לשוק הסרטים ברורה אבל בו בעת הוא מצליח להביא לידי ביטוי משלו מיומנויות אותן צבר וכהצהרת כוונות להפוך לבמאי רציני, זו היא תחנה נהדרת ומעניינת בעיני. כיף של ממש ביום חורפי.