יש מקרים בהם שלל הציפיות המועמס על יוצרי סרטים מוערכים כדוגמת דיויד פינצ'ר ["שבעה חטאים", "מועדון קרב"] לקראת מה שהוא הסרט החדש שלהם, גורם לאכזבה תהומית עד מדודה בגלל עומס הסופרלטיבים וההישגים של הסרט ההוא שלהם שכל כך אהבתם- צפירת הרגעה, זה לא המקרה עם "נעלמת" המופתי של פינצ'ר שהוא סוג של תעתוע קולנועי מתוחכם ובו בעת הומאז' לזאנר הפילם נואר הנשכח של הוליווד שעתה היפה בשנות הארבעים של המאה שעברה.
נדמה שכל פריים ופריים בסרט היפייפה הזה עורך את ההשוואה ועושה כבוד לז'אנר הסרטים האפלים ההוא שהוליד את כמה מיצירות המופת הקולנועיות הגדולות ביותר של כל הזמנים.
בבסיס העלילה האקראית כאן לכאורה עומדת היעלמות מסתורית של כוכבת הסרט מביתה המשותף לה ולבעלה, הנחשד באופן מיידי בהעלמותה המסתורית. מכאן ואילך מוכנס הצופה למסע מרתק שלמרות אורכו [למעלה משעתיים] הוא סוג של חידה קולנועית משובחת שעיקר הדיון בה הוא הטבע האנושי ההפכפך על שלל מה שהופך להיות מושאי התשוקה, האהבה והשינאה שלו ועד כמה ההבדל בין כל אלו הוא דק ושברירי.
אם יש איזה חוט זהב תמטי העובר בצורה סדורה ביצירותיו של פינצ'ר הרי שהוא מלנכולי מדי ואינו נותן אמונה רבה מדי בטבע האנושי. כמו ברבים מסרטיו האחרים גם כאן יוצר פינצ'ר עולם כאוטי מטלטל בתוך משוואה של מראית עין סדורה לכאורה. נדמה כי פינצ'ר מצטיין יותר מרבים אחרים במיקסום אפקט ההפתעה שאפשר לייצר מתוך התבוננות בעולם שליו לכאורה לבין הגורמים החותרים מתחתיו ומבקשים למוטט אותו.
בתפקיד הבעל המחפש את רעייתו שנעדרת בפתאומיות ומסתוריות לוהק בן אפלק, שרושם לעצמו עוד הופעה מוצלחת במיוחד שהולמת את הפרסונה האניגמטית המרוחקת שהוא לובש בשנים האחרונות ושורה של שחקני משנה מצויינים מסייעים גם כאן לרקום את העלילה המסובכת, אבל מעל לכולם כך נדמה, ויתכן שבמידה רבה גם מעל לאפלק עצמו עומדת רוזמונד פייק, שחקנית וותיקה אך אלמונית באופן יחסי שרושמת לעצמה כאן את רגע הפריצה הגדול שלה לתחום כוכבת העל.
פייק מגלמת את הרעייה האובדת, איימי דאן, מי שהיוותה בילדותה השראה לסידרת ספרי ילדים מתקתקה שגרמה לאמריקה להתאהב בה, וכעת כשהיא נעלמת במפתיע, היא נשענת על הפופולאריות העוצמה של הזיכרון הציבורי הקולקטיבי המבקש לדעת מה בדיוק קרה איתה, לאן ומדוע היא נעלמה.
על בסיס הפער בין האהדה הציבורית הגדולה לדמותה של פייק ובין התיעוב והחדש שמרגיש הצבור כלפי בעלה הנדמה כאדיש להעלמותה בונה פינצ'ר במלאכת מחשבת את העלילה הסבוכה. לכל שחקן יש את רגע הפריצה בו הוא עובר מלהיות עוד "שחקן עובד" לכוכב במשרה מלאה. במקרה של רוזמונד פייק זה מתרחש משהו כמו חמש דקות אחרי הופעתה על המסך וקשה להסיט ממנה את העינים עד לסיומו. אם הסרט כולו בעיני הוא הומאז מתוחכם לפילם נואר, הרי שפייק היא הדבר שהכי קרוב לאחת מן הכוכבות הגדולות ביותר של אותו העידן, ובין הופעתה המופתית שלה לבין זו של ברברה סטנוויק ב"ביטוח חיים כפול", מסרטי הז'אנר הבולטים יש דמיון רב.
פייק מהפנטת, בחלקים רבים של הסרט היא טובה מסכום השלם של חלקיו ונדמה שקשה להסיט ממנה את העיין. קשה להישאר אדיש להופעתה ולדמות שהיא מגלמת והיא נועצת שיניים באחד מן התפקידים הנשיים הטובים והמורכבים ביותר שנכתבו כאן עבור נשים בשנים האחרונות. די בדומה להופעתה המטרידה של קתי בייטס [האלמונית דאז] בסרט מיזרי, רוזמונוד פייק כאימי דאן הענוגה היא דמות שתתקשו מאד לשכוח לעולם. הוסיפו לכך סרט משובח העשוי ביד רמה ומדוייקת ותמצאו כאן את אחת החוויות הקולנוע הטובות של הזמן האחרון. לא להחמיץ.