12 שנים של עבדות-2013- Years a Slave 12

יש משהו מרתק ב 12 שנים של עבדות שעובר כחוט השני בסרט המצויין הזה והוא חייב להיות כוונת המשורר גם אם הוא נמצא באופן סמוי ומעודן כל כך בטקסט הפילמאי הזה.

תחת המעטה העלילתי של אפרו אמריקאי אזרח צפון חופשי אשר נחטף לעבדות בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה ונמכר כעבד, סיפורו האמיתי של סולומון נורתופ אשר העלה על הכתב את עלילותיו לאחר שיחרורו מתאר את התמונה החשוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית בצבעים מרתקים של דקדנטיות ומצייר את סופו של עידן גווע.

כדאי לשים לב לתארוך ההיסטורי של המעשייה הזו, נורתופ נחטף ומשמש כעבד בשלהי תקופת העבדות במדינות הדרום בארצות הברית. עשרים שנה לפני ביטולה הרשמי של העבדות בארצות הברית כבר היה ברור לכל מי שלקח בה חלק, או לכל מי שלקח חלק בהתעלמות ממנה כי החברה האמריקאית מבצעת את הפשע המוסרי הגדול ביותר שאפשר לבצע כלפי אדם אחר. הפשטתו של אדם מאנושיותו, נהיגה בו כאילו היה חפץ ובעיקר התפיסה שהוא אינו אנושי.

מעטים יודעים כי הייתה גם התייחסות לרמת האנושיות הגלומה בעבדים, החוק הכי בהם כאחד חלקי שבע אנושיים וככלל, הדרום המסואב שכל כלכלתו נשענה על מסות של עבדים שעיבדו את המטעים הענקיים חיפש כל צידוק אתי ומוסרי על מנת להצדיק את העוולה הטמונה בעבדות.

אבל מספיק לצדקנות, אם יש משהו מרתק במיוחד בסרט הזה הוא התיאור המושלם של האווירה הדקדנטית של אותה שקיעה מוסרית בשלהי תקופת העבדות. הקולות הן בצפון והן בדרום הנשמעים כנגדה של התופעה הזו מתחילים לבקוע מכל מקום, אך אנשי הדרום שכל איכות חייהם ועושרם נשענה על העוולה הזו נאחזים בה בכל כוחם ומתרצים אותה בעת הצורך גם בציטוט מתוך כתבי התנך והברית החדשה.

השקיעה המוסרית הזו, הקונפליקט הפנימי אל מול פניה של הזוועה היום יומית שהיו מנת חלקם של העבדים יוצרת פסיפס מרתק. יש מעט מאד אזורים בעולם אשר מצטלמים ככר כל כך דואלי בהקשר הזה. לא סתם דרום ארצות הברית משמש כמעט תמיד בקולנוע רקע למותחני זוועה כאלו ואחרים. הניגוד בין הסביבה הכפרית הפסטוראלית לבין איזה ריקבון מוסרי מובנה, מעולם לא צולם טוב יותר כפי שהוא מצטלם בסרט הזה.

דווקא השחקן הראשי בסרט, אלמוני בשם Chiwetel Ejiofor הוא החוליה החלשה בכל הסיפור הזה. נדמה שבחירה בשחקן מוכר יותר או בשחקן בעל יכולות משחק מרשימות יותר הייתה עושה לסרט הזה רק טוב, בדיוק כפי שעושים לו שורה של שחקני משנה מרהיבה במיוחד שכל אחת ואחת מן ההופעות שלהם חזקה ומטלטלת.

Lupita Nyong'o היא ללא ספק תגלית קולנועית של ממש והיא נוגעת ללב בדמות השפחה שכל חטאה הוא יופיה הפיזי שהופך לקללה אמיתית. שרה פולסון Sarah Paulson מצליחה גם היא לייצר דמות מטלטלת במיוחד של עשירה דרומית שחייה והקונפליקט הפנימי שלה משחיתים כל חלקה טובה באדם, פול ג'יאמטי כסוחר עבדים ומייקל פסבנדר כבעל מטעים שדעתו טרופה גם הם רושמים הופעות בלתי נשכחות. גם אלפרה וודוורד כנביאת זעם לרגע מצליחה ליצור רושם אדיר וככלל, נדמה שפסיפס השחקנים הזה נותן לסרט את עוצמתו הכל כך מדוייקת.

12 שנים של עבדות הפך במפתיע לכל מה ש"המשרת" של אופרה ווינפרי רצה להיות וכשל. הוא צפוי להיות המנצח הגדול של עונת הפרסים הנוכחית ולא בכדי. משהו בשקט הסטואי שעולה ממנו חזק ומעורר מחשבה. סופו של כל כובש, אונס ורוצח להתבוסס בסופו של דבר בסחי המוסרי של עצמו. זו דרכו של עולם.

עמוק ומעורר מחשבה.

מלחמת העולמות Z- 2013- World War Z

בחלק מן המידעים שנמסרו בעניין הסרט הזה על ידי יחסי הציבור שלו נאמר כי בראד פיט פשוט רצה לעשות סרט ש"הילדים שלו יאהבו לראות". בין אם מדובר באגדה אורבנית או בהתנסחות גאונית של איש יחסי ציבור, בדיוק במשקפיים האלו צריך להתייחס לסרט הזה. זהו סרט שכוכב גדול עשה בכדי שלאחרים
יהיה פשוט כיף לראותו. בניגוד ל "אבדון" הפומפוזי של עמיתו ובן גילו לערך, טום קרוז, הנלחם בו בעיקר על מצגת נעורי הנצח שלו שמתחילה להתפוגג. בראד פיט נותן לקמטים ולעיני ההאש פאפיז העצובות שפרסמו אותו מקום מכובד במיוחד בסרט החדש הזה, כמו אומר, תנו לי לכייף, כך אני נראה, ובאמת, עשיתי סרט עבור הילדים ועבורכם.

תקציב הסרט הזה, אדיר במיוחד, הוא הגיע לכ 170 מליון דולר. לפני כעשור הסכום הזה היה נדיר, אבל בשנים האחרונות מתרבים הסרטים בתקציבים האלו והם פעמים רבות מתקשים להחזיר את ההשקעה הכלכלית העצומה בם. גם אם לא מדובר בסרט הריווחי ביותר שעשה פיט אי פעם, לא מדובר כאן בפלופ פיננסי, הסרט הזה כבר קרוב להחזיר את עלויות השקעתו, ולפיט עצמו נראה שהיה חשוב להוכיח כי מעל לכל, הוא עדין כוכב קופתי גדול.  אבל בהנחה שהוא לא ייזכר במכלול האוטר של יצירתו של בראד פיט כסרט "חשוב", יש משהו תמוהה בהשקעה בסדר הגודל הזה, דווקא בסרט הזה.

סוכן חשאי או יועץ מיוחד, לא ממש ברור. נקרא להציל את העולם ממתקפת זומבים ולמצוא תרופה שתחסל אותם. זהו פחות יותר קו העלילה המצולמת בכמה יבשות. ירושלים היא צולמה במלטה עבורכם, והאמת חייבת להיאמר, מלטה מצטלמת כירושלים יפה במיוחד, אז אין סיבה להתלונן.

חשוב לקחת בחשבון נתון נוסף בעת הצפייה בסרט חוצה היבשות הזה, סרטי זומבים הם ז'אנר של ממש, ייחודי ואהוב במיוחד בארצות הברית גם אם פחות מוכר ופופולארי כאן. המתים המדביקים אותך במותם והופכים אותך לאחד מהם, הם סיפור אהבה ארוך שנים בקולנוע האמריקאי, עוד מסרטי אימה של סרטים דלי תקציב ושוליים לכאורה בקולנוע האמריקאי כבר בשנות השלושים של המאה שעברה. "ליל החיים המתים" של ג'ורג רומרו, משנת 1968, הוא בעצם הסרט שקבע את הסטנדרטיזציה של הז'אנר הזה. "מלחמת העולמות Z "מציית לכללי הז'אנר באופן מוחלט. הוא מרהיב בעוצמות ההפקה שלו, וכוח הכוכבות של פיט המשתרע על פני כמה וכמה יבשות מגובה כאן בעשיה קולנועית מרהיבה במיוחד. נכון, הוא מנסה לפרוט על מיתרים של כאוס עולמי, עקב ניצול יתר של משאבי הכוכב בו אנו חיים, ולקדם בכך את האג'נדה הפרטית של כוכבו, אבל גם ההתעכבות הזו לא מעמיקה באופן שיכביד על צפייה בו ותהפוך אותו למוסרני מדי, או לחלופין לבעל משקל סגולי או משמעותי.

המרוויחה הגדולה מן העסק היא ללא ספק השחקנית הישראלית הצעירה דניאלה קרטיס, [עם השם הבלתי נשכח והסתום לדמותה "סגן"] שבמפגן צניעות מתוק במיוחד עושה שיעור בקולנוע לגל גדות ואחרות ובוגרי האח הגדול למינהם. כשאת בכל כך הרבה סצינות עם בראד פיט, בהפקה מרכזית כל כך וצולחת את זה באופן הולם. כנראה שמשהו את עושה כמו שצריך.

זהו בידור הקיץ העכשווי, הוא לא יאמר לכם הרבה, אבל לא תרגישו בשעתיים שלו שחולפות להן במהירות בשעמום,  שכן הוא עשוי ביד מקצועית, מהזן שיודעת שכשחם לנו, קשה לנו גם לחשוב.