אילסיום-2013- Elysium

אחרי עונת מלפפונים של סרטי בום בום שלא היה להם טעם וריח כדוגמת "מלחמת העולמות Z", "אבדון" הבעייתי של טום קרוז, "פסיפיק רים", המייגע והמשמים, נדמה לי שהגיע הבידור המשובח של הקיץ בגזרת סרטי המדע הבדיוני או אם תרצו בכלל.

"אילסיום" של ניל בלומקמפ [ District 9] הוא מופע משובח, מדויק ומרהיב במיוחד עבור אוהבי ז'אנר המדע הבדיוני ומי שיודע להעריך קולנוע מיין סטריים המופק לעילא. יש משהו סימבולי בעובדה שהבמאי הצעיר [יליד 1979] שהיגר ממולדתו דרום אפריקה לקנדה, אחראי ליצירה המרשימה הזו. חכו, זה מיד יסתדר לכם.

בשלהי עידן כלשהוא בו כדור הארץ מזוהם, קבוצת עשירים מנתקת את עצמה ממנו ובוחרת לחיות מעליו בכוכב אליפטי מלאכותי ענק בו היא ממשיכה את סגנון חייה הדקנדטי תוך שהיא מתישה את מעט משאביו ותושביו של כדור הארץ הנמצאים במצוקה אדירה. נשמע מתאים לתקופת האפרטהייד בדרום אפריקה?, אתם צודקים, זה לא רחוק במיוחד והסרט מעז ומלא ברמזים לתקופת המשטר האפלה הזו, צעד אמיץ כשמדובר בסרט שמבקש להתחבב על קהל רב ככל שניתן.

אם נדמה לכם שהרעיון העומד בבסיסו של הסרט לעוס משהו, אתם טועים, מכיוון שהסרט מתקיים בתוך סוג של תת ז'אנר של סרטי המדע הבדיוני שבבסיסם התשת משאבי כדור הארץ כנקודת מוצא לכר ההתפתחויות הדרמטיות, ["אווטאר", "אבדון"] וממנו יוצא הקו העלילתי למחוזות אחרים בכל פעם מחדש. יופיו של הסרט הזה, כמו סרטים מוצלחים אחרים בז'אנר שלו, תלוי בביצועו המרהיב שלו. ואכן, מדובר כאן לא רק בסרט שהעיצוב הויזואלי שלו מרהיב, יש לו לב עלילתי מדויק שפועם היטב ובצורה יעילה במיוחד.

אנשי אילסיום, כפי שתמהרו להבין, אינם ששים לחלק את איכות החיים שלהם עם התושבים הדחויים שנותרו בחוסר מזלם על כדור הארץ. טריגר המשיכה המרכזי [זהירות, ספוילר אפשרי] הוא מכשיר ריפוי ביתי המונח בכל בית באילסיום המרפא מכל מחלה שהיא ומבטיח חיי נצח ובריאות אין סופיים. מט דיימון, בתפקיד האנדר דוג, חייב להגיע לכוכב המרוחק והמנוכר ששעריו סגורים, בניצוחה של שרת ההגנה של הכוכב, אותה מגלמת ג'ודי פוסטר אשר מבטאה הדרום אפריקני הפעם בסרט הוא נקודת ההשקה לעניין הביקורת על משטר האפרטהייד. אין זרות ניכור והתנשאות יפים יותר בקולנוע כאשר הם מופקדים בידיים של הכוכבת הענקית הזו.

לא רק שהסרט הזה יפה, הוא מצליח להפיח רוח חיים של ממש בכל מה שהוא משוואה אלגורית של איכות חיים מרוחקת ובלתי מושגת גם בחיינו שלנו. האם הדשא של השכן באמת יפה יותר?, וכמה רחוק אנחנו מוכנים להעז לדחוק את האחר והשונה כאשר הוא לא מתאים ל"פרופיל" החברתי או הכלכלי שלנו.

מרבית סרטי המדע הבדיוני מנסים כמעט תמיד לעבוד על רובד פילוסופי סמוי מן העיין על מנת לתת להם את האיכות הנדרשת בכדי להיכנס לפנתאון חיי הנצח של הקולנוע ולבדל את עצמם מסרטים ברי חלוף, מעטים מהם מצליחים להפוך לכאלו. על כל "בלייד ראנר" ו"הנוסע השמיני" אחד יש עשרות רבות של סרטים שערכם מסתיים בצפייה בהם בלבד. אני מרשה לעצמי להניח בזהירות של"איליסיום" צפויים חיי מדף ארוכים יותר.

"איליסיום" מרגיש בהרבה מאד בחינות כיצירה קולנועית מושקעת על כל פרטיה. העולם החלופי שמציע כוכב הלכת בנוי בצורה מרהיבה, כמו היאוש על כוכבנו הנוכחי, העיצוב האמנותי של הסרט ודמויותיו הוא לא פחות ממרהיב בהקשר הזה.

לא תרגישו בדקת שעמום אחת במאה ותשע הדקות הסוחפות שלו ,המבוצעות ביד קולנועית מיומנת, אוהבי סרטי הפעולה יקבל את מבוקשם ומי שעולמות קסומים אוטופיים, רחוקים שקיומם תלוי ואפשרי רק באומנות הקולנוע יקבלו חוויה מענגת במיוחד.


 

נהג מונית-1976-Taxi Driver

סרטו פורץ הדרך של מרטין סקורסזה  מ1976 ,הוא אבן דרך של ממש בקולנוע האמריקאי ואחד מן הסרטים ששינו את תעשיית הקולנוע האמריקאית מן היסוד.

סיפורו של נהג מונית, יוצא ויאטנם מעורר בנפשו, שדרך עיניו נפרשת עבור הצופה ניו יורק דקדנטית, מושחתת ואפלה הוא מאסטר-פיס קולנועי מענג לכל אורכו. חשוב לראות את הסרט הזה גם בקונטקס בו ראה אור. ניו יורק של סוף שנות השבעים, היא עיר הרבה פחות "נקיה" ומלוקקת מהכרך הגדול התיירותי המוכר לרבים מתקופות מאוחרות יותר. ניו יורק המטונפת של נהג מונית, אינה מתקיימת היום באותן עוצמות- זוהי היא עיר ששייכת יותר ויותר לבעלי ממון ופחות לדמויות אקצנטריות מהזן שממלא את סרטו של סקורזסה.

את התסריט המבריק כתב פול שרודר, בעקבות מצוקה נפשית שחווה, והרעיון של נהג מונית רדוף שדים הבוחר בעבודה הזו מכיוון שהוא ער כל הזמן ואינו מצליח לישון הוא סוג של עיבוד מודרני משהו לסיפור הקצר הנודע של צ'כוב- "לישון". השינה, או ליתר דיוק המחסור בשינה שמדרבן כל הפרעה נפשית שהיא אל הקצה הם מוטיב מרכזי בסרט הזה.

התסריט המבריק הזה נדחה על ידי האולפנים הגדולים, ובסופו של דבר קרם עור וגידים כהפקה עצמאית קטנה יחסית שהניבה את אחת ההצלחות המסחריות והאומנותיות הגדולות של העשור. שיתוף הפעולה המיתולוגי בין מרטין סקורסזה לשחקן שהיווה עבורו השראה, רוברט דה נירו, הוא שילוב מופתי תמיד. "השור הזועם", "קזינו", שנעשה מאוחר הרבה יותר- כולם נחשבים ליצירות מופת קולנועיות. הזעם הכבוש הטמון במימדים הפיזים של הופעותיו של דה נירו, בעיקר בצעירותו, הלם מאד את הדמות הכאוטית של טרוויס, נהג המונית המעורער בנפשו אשר מחליט בסופו של דבר "לנקות" את העיר מן הזוהמה המוסרית שלה ולהביא סוג של צדק מהיר בעל איכויות תנכיות לעיר החטאים הזו.

ג'ודי פוסטר, לאותם ימים ילדה שחקנית פופולארית מסרטי דיסני משחקת כאן בסרט בתפקיד של ילדה-נערה זונה אותה מאמץ טרוויס אל חיקו ומחליט על דעת עצמו להושיע אותה מגורלה. זהו אחד מן המעברים היפים של שחקנית ילדה לתפקידי מבוגרים ופוסטר, כמו דה נירו הפכה לאחת מן הכוכבות הבולטות של הוליווד בשני העשורים שלאחר הפקתו של הסרט. בדומה לנטלי פורטמן ב"לאון" גם זו היתה הופעה שערוריתיית שחוללה סערה ציבורית רבה שרק הוסיפה לעניין הרב של הקהל בסרט.

ניו יורק של אוהביה מעולם לא נראתה יפה, מסוכנת ומסעירה יותר מאשר בסרטו זה של סקורסזה.נדמה שתמצית היופי האורבני על כיעורו והזוהמה האנושית שהוא מספק כתפאורה, נמצאים בסרט הזה כעדות אותנטית בצילום מגורען על גבול הדוקומנטרי ממש.

הסרט הוא אבן דרך של ממש בהשכלה קולנועית של כל יוצר קולנוע. הוא הפך את יוצרו לאיקוון קולנועי של ממש, את כל המשתתפים בו לכוכבים גדולים, והוא בעיקר הוא דוגמא לכוחו הנארטיבי של קולנוע בעידן החדש. אחרי תקופת הובלה של בימאים צרפתיים כטריפו וגודאר, לקח דור צעיר חדש של בימאים אמריקאים כג'ון קסווטס ומרטין סקורסזה בראשם,  את עקרונות התמות הקולנועית החדשניות של בימאי הקולנוע הצרפתי אותם העריצו, למדו את עקרונותיהם, שיכללו אותם והפכו אותם לעדכניים, נגישים ובעיקר מרגשים יותר מאלו של עמיתיהם הצרפתיים, באופו שאיפשר נגישות רגשית רבה יותר לעבודות שלהם וסחף צופים רבים יותר לאולמות.

אם את קולנוע הגל החדש הצרפתי, קולנוע המיין הסטרים לא טרח מעולם לאמץ, הרי שאת הוורסיה הפופלארית שלהם שיצרו סקורסזה ועמיתיו בסרטים דומים לנהג מונית, הפנימו גם ראשי אולפנים גדולים בהפקות מרכזיות גדולות יותר עד היום.

סאונד בייטים רבים של גיבור הסרט טרוויס, נכנסו לפנתאון הקולנוע וזכו לאין ספור עיבודים ופרודיות שרק מעידות על מעמדו האיקונוגרפי של הסרט. הפראפרזה הזכירה ביותר שלהם שייכת לסצינה החזקה ביותר בסרט שבה מנהל טרוויס הבודד דיאלוג עם עצמו מול הראי וצובר אומץ לפני מעשה הטבח המחושב שלו ברחבי העיר:?.Are you talking to me

נדמה לעיתים שכל תיאור בדידותו של האדם בעידן המודרני, שרק תעצים מאז, טמונה במשפט היחיד הזה ובדמותו הכאוטית של דה נירו החוזרת עליה כמה פעמים אל מול הראי ומחפשת ואלידציה לכוחה וקיומה.

הקולנוע האמריקאי העצמאי של אחרי "נהג מונית", אינו דומה לזה שלפניו. הוא בועט, עצבני ובעיקר כמעט תמיד מרגש מאד. "נהג מונית", בעיני שלי,  זוקף לזכותו את מרבית הקרדיט על כך.