127 שעות -2010- 127 Hours

בהתייחס לשנת ההפקה של הסרט הזה ולתאריך בו נכתב הפוסט הזה,העובדה שג'יימס פרנקו הספיק לעשות מאז עשיית הסרט הזה לפחות חמישה סרטים נוספים והודיע על עוד 5 אחרים בשלבי הפקה בכיכובו מסבירה הכול לגבי התחנה ה"הכרחית" לכאורה, בקריירה המטאורית של פרנקו בשנים האחרונות.

מי שהוא השחקן העכשווי הבולט ביותר בהוליווד וככל הנראה עתיד להפוך מכוכב סרטי אינדי לכוכב של סרטי אולפנים עתירי תקציב בעשור הקרוב, חייב היה לעצמו סוג של פרידה רכה מקולנוע האינדי, שהפך אותו לכוכב, ואין כמו חותמת האיכות של השתתפות בסרט של דני בוייל ["טריינספוטינג"] לאפשר לעצמך פרידה מכובדת שאמורה להבהיר למה "מגיע" לך להפוך לכוכב גדול כל כך.

"127 שעות" המבוסס על סיפורו האמיתי של הטייל  אהרון רלסטון, אשר קטע את זרועו על מנת להשתחרר מסלע שנפל עליו, נדמה היה על פניו כסוג של  "תפקיד רציני" לו היה זקוק פרנקו ומסוג החומרים החביבים על בוייל. הבעיה של הסרט הזה טמונה בעיקר בשיא הדרמטי שלו שמגיע ברגע ששומעים את עלילתו.

הצפייה הדרוכה לשיא הדרמטי של הסרט בו פרנקו מנסר את ידו הענוגה בעזרת אולר מתוצרת סין היא קליימקס דה לה שמטס. אין התרגשות של ממש ואין למה בעצם לצפות בהתפתחות הדרמטית של הסרט הזה, מרגע כניסתכם אליו, אתם יודעים שפרנקו ינסר לעצמו את היד. עכשיו רק נשאלת השאלה האם תחזיקו מעמד או לא כשהוא עושה את זה? [אפשר תמיד לבחור באפשרות שלי להריץ את הקטע במהירות גבוהה, זה יעזור לכם לזכור שמדובר רק בסרט].

גם אם סגנון העריכה הלהטוטני של בוייל והמראה המלוטש שהוא מייצר לסרטיו יראה לכם מוכר, הוא לא מסייע לסרט הזה להתרומם. הדיאלוג של פרנקו הוא עם הצופה באמצעות מצלמת וידאו ביתית שלוקח הגיבור לטיול, הוא מקליט את פרידתו מן החיים ואת מאבקו להשתחרר.  פרנקו הוא שחקן מצויין עם פרסונה יחידה עד כה, הוא הג'יימס דין המודרני, שחקן עם מיניות מעורפלת כמו זו של אליל הקולנוע אליו משווים אותו, ורצף הופעות מרשימות בעיקר בתפקידי פרחח המסרב להתגבר. על הקושי שלו לסחוב סרט שלם על כתפיו מעיד כבר העיבוד החדש לכוכב הקופים בו השתתף. "127 שעות" לא פותר את הבעיה הזו, הוא מחייך נהדר, הוא מצטלם נהדר אבל הוא מתקשה מאד לרגש או לעניין במיוחד, הגם שהאשמה נראה לי היא לא בו, אלא בתסריט הצפוי מראש והחד גוני.

קשה להשתחרר מהעובדה שאנחנו רואים קולנוע, שאנחנו רואים כאן כוכב קולנוע לכוד תחת סלע ושעוד דקה בדיוק הוא פשוט יחלץ, יעשה שוב פן בשיער וימשיך הלאה לסרט הבא, אמינות הקולנוע העלילתי מעולם לא נראתה שברירית כל כך.