ארץ אוז-2013-Oz the Great and Powerful

אני לא מעריץ גדול של טכנולוגיות קולנועיות חדשניות כשהן לא משרתות את הסיפור. כי הסיפור בקולנוע, לטעמי, היה ויהיה הליבה אשר לשמה אנשים מגיעים לחוויית הקולנוע.  השנים האחרונות מלאות עד זרא בסרטים שהאפקטים בהם הפכו לגיבורים עצמם והחליפו את מקומו של הסיפור ולעיתים גם של הכוכבים. הם נראים אותו הדבר, הם נשמעים אותו הדבר והם בעיקר משעממים אותו הדבר.

 תרשמו לעצמכם, "ארץ אוז", הוא סרט ייחודי ויוצא דופן בגל הסרטים האלו מתוקף העובדה שהוא רותם את אותם החידושים לטובת מה שהוא ליבה של האמנות המופלאה הזו, וככזה, הוא אחד מן הסרטים המענגים שתראו השנה, בין אם אתם ילדים המחפשים הרפתקה או מבוגרים שמחפשים שעתיים של אסקפיזם משובח או לחלופין את הילד שבכם.

 רשמית הסרט ארץ אוז מוגדר כפריקוול. קרי, הוא מגולל את עלילותיו של הקוסם מארץ עוץ טרם תפגוש אותו דורותיי, אבל כמו כל פריקוול חכם במיוחד, הוא מתכתב לכל אורכו עם היצירה הקולנועית המקורית "הקוסם מארץ עוץ" משנת 1939 בכיכובה של ג'ודי גארלנד באופן מיטבי במיוחד.  הסרט, כמו סרטי הרפתקאות רבים של השנים האחרונות נוצר עבור מסכי ענק תלת ממד והוא אחת מן החוויות האומנותיות הצרופות שנעשו עד כה בהקשר הזה. כל פריים ופריים בסרט הזה מתכתב עם הייחודיות של המדיום הזה, וכשזה משולב עם סיפור טוב במיוחד, השמיים הם הגבול.

במרכז העלילה עומד הפעם הקוסם המסתורי, שאת דמותו מגלם בחן יוצא דופן במיוחד ג'ימס פרנקו, כנוכל שרלטן המוצא את עצמו בארץ עוץ, [OZ], הוא עובר תהליך מסע נפשי שבו הוא מצליח בו בעת לשמור על האישיות השובבה שלו ובמקביל להצליח למצוא את עצמו ואת הטוב שבליבו. הבחירה בפרנקו היא רק אחת מהברקות הבימוי של סם ריימי, [ספיידרמן], שמתמכר לכל מה שהמילה טייפ קסטינג יכולה להציע במובן הטוב שלה. ממילה קוניס בתפקיד המכשפה הירוקה שליבה נשבר ולכן היא רעה כל כך ועד למישל ווילאמס שהדימוי המלאכי שלה רק משרת את דמות הפייה הטובה בצורה מרגשת ועד לריצ'ל ווייס המצוינת בסרט בתפקיד המתעתע של המלכה אוונרה.

 יש משהו מרגש באופן בו יצר ריימי את ארץ עוץ, אחת ממלכות הדמיון הקסומות הקיימות כמעט בראשו של כל ילד או מבוגר שאתם מכירים, על האיקונוגרפיה הבסיסית שלה כארץ פלאים נאיבית ועד למראה הפסיכולוגית העמוקה שהיא מציעה מעבר לכך.

 הבחירה ללכת סביב הסיפור המקורי ולא לשחזר אותו אחת לאחת גם היא סוג של הברקה. ריימי נותן לעצמו מרחב יצירה חופשי לפרשנויות חדשות משלו שעם השנים יקבעו גם את היצירה הזו כחשובה וייחודית.  אם ארץ עוץ היא משל לארץ הפנימית שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו, הרי שהסרט הזה מתרגם את התחושה הזו באופן כל כך טוב, יפה, שלם עגול ובעיקר פילוסופי משהו.

 יש מעט מאד סרטים שילדים ימצאו בהם את הרובד העלילתי המרגש והמבוגרים את שלהם ויהיה מדובר בשני עולמות נפרדים, הסרט הזה מציע חוויה עלילתית סוגסטיבית של ממש בכל המישורים האלו והוא נהדר בכך. הוא מצליח להמריא מתוך באנלי על עבור החוויתי והאחר, ובכל יחודו.

 ההומז' לפתיחה בשחור לבן של "הקוסם מארץ עוץ" מתקיימת גם כאן, ובחלוקה הזו, לעולם השחור לבן ולעולם הצבע עושה ריימי הומז' מרגש תוך שהוא מתמודד עם כל המעמסה האיקונוגרפית של היצירה ההיא בכבוד של ממש.  ריימי עושה כבוד לטכנולוגיות החדשות אבל גם מעמיד אותן במקומן. הצבעוניות של הסרט הזה היא אחת מן הייחודיות שראיתי מזה שנים, והחשיבה על העקרונות הוויזואליים של העולם האחר הזה שכולנו מכירים כל כך טוב, מכבדת אותו ועושה לו רק טוב.

 אם אתם ציניקנים, זה לא הסרט עבורכם, אם אתם ילדים, או ששמרתם עם המקום הילדותי אצלכם בלב עבור הרגעים הנכונים, זו בדיוק החוויה שתעשה לכם טוב, אל תחמיצו.

127 שעות -2010- 127 Hours

בהתייחס לשנת ההפקה של הסרט הזה ולתאריך בו נכתב הפוסט הזה,העובדה שג'יימס פרנקו הספיק לעשות מאז עשיית הסרט הזה לפחות חמישה סרטים נוספים והודיע על עוד 5 אחרים בשלבי הפקה בכיכובו מסבירה הכול לגבי התחנה ה"הכרחית" לכאורה, בקריירה המטאורית של פרנקו בשנים האחרונות.

מי שהוא השחקן העכשווי הבולט ביותר בהוליווד וככל הנראה עתיד להפוך מכוכב סרטי אינדי לכוכב של סרטי אולפנים עתירי תקציב בעשור הקרוב, חייב היה לעצמו סוג של פרידה רכה מקולנוע האינדי, שהפך אותו לכוכב, ואין כמו חותמת האיכות של השתתפות בסרט של דני בוייל ["טריינספוטינג"] לאפשר לעצמך פרידה מכובדת שאמורה להבהיר למה "מגיע" לך להפוך לכוכב גדול כל כך.

"127 שעות" המבוסס על סיפורו האמיתי של הטייל  אהרון רלסטון, אשר קטע את זרועו על מנת להשתחרר מסלע שנפל עליו, נדמה היה על פניו כסוג של  "תפקיד רציני" לו היה זקוק פרנקו ומסוג החומרים החביבים על בוייל. הבעיה של הסרט הזה טמונה בעיקר בשיא הדרמטי שלו שמגיע ברגע ששומעים את עלילתו.

הצפייה הדרוכה לשיא הדרמטי של הסרט בו פרנקו מנסר את ידו הענוגה בעזרת אולר מתוצרת סין היא קליימקס דה לה שמטס. אין התרגשות של ממש ואין למה בעצם לצפות בהתפתחות הדרמטית של הסרט הזה, מרגע כניסתכם אליו, אתם יודעים שפרנקו ינסר לעצמו את היד. עכשיו רק נשאלת השאלה האם תחזיקו מעמד או לא כשהוא עושה את זה? [אפשר תמיד לבחור באפשרות שלי להריץ את הקטע במהירות גבוהה, זה יעזור לכם לזכור שמדובר רק בסרט].

גם אם סגנון העריכה הלהטוטני של בוייל והמראה המלוטש שהוא מייצר לסרטיו יראה לכם מוכר, הוא לא מסייע לסרט הזה להתרומם. הדיאלוג של פרנקו הוא עם הצופה באמצעות מצלמת וידאו ביתית שלוקח הגיבור לטיול, הוא מקליט את פרידתו מן החיים ואת מאבקו להשתחרר.  פרנקו הוא שחקן מצויין עם פרסונה יחידה עד כה, הוא הג'יימס דין המודרני, שחקן עם מיניות מעורפלת כמו זו של אליל הקולנוע אליו משווים אותו, ורצף הופעות מרשימות בעיקר בתפקידי פרחח המסרב להתגבר. על הקושי שלו לסחוב סרט שלם על כתפיו מעיד כבר העיבוד החדש לכוכב הקופים בו השתתף. "127 שעות" לא פותר את הבעיה הזו, הוא מחייך נהדר, הוא מצטלם נהדר אבל הוא מתקשה מאד לרגש או לעניין במיוחד, הגם שהאשמה נראה לי היא לא בו, אלא בתסריט הצפוי מראש והחד גוני.

קשה להשתחרר מהעובדה שאנחנו רואים קולנוע, שאנחנו רואים כאן כוכב קולנוע לכוד תחת סלע ושעוד דקה בדיוק הוא פשוט יחלץ, יעשה שוב פן בשיער וימשיך הלאה לסרט הבא, אמינות הקולנוע העלילתי מעולם לא נראתה שברירית כל כך.