נקודת שיוויון 2-(The Equalizer 2 (2018

זו לא תהיה משוואה מופרכת להעמיד את דנזל וושינגטון כשווה ערך לג'ימס סטיוארט, אחד מן הכוכבים הגדולים שידעה הוליווד, והאהובים שבהם. בדומה לסטיוארט, גם וושינגטון נהנה לא רק מקריירה ארוכה, מגוונת ויציבה אלא גם מאהדה ציבורית רחבה וסוג של סימפטיה גורפת כמעט למרבית סרטיו. MV5BMTU2OTYzODQyMF5BMl5BanBnXkFtZTgwNjU3Njk5NTM@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_וושינגטון אינו יודע כשלונות כלכליים צורבים במיוחד, ושמו אף פעם לא משתרבב לשערוריות מיותרות מהזן שכוכבי הוליווד הגדולים מתקשים לחמוק מהם בעידן הרשתות החברתיות.

כמו ג'ימי סטיוארט, הוא הפך עם השנים למה שמייצג את ה"טוב" וה"ערכי" בתרבות האמריקאית המצמיחה את גיבורי מעמד הביניים. אלו שיעשו הכול על מנת להישאר בתוכו ולשמור על זהותם המובחנת, הצודקת. במובן הזה גם אם יש משהו מעט מיושן בדמויות שביססו את נרטיב הכוכבות של וושינגטון, הרי שאלו תמיד שובות את הלב מחדש, ומרשות לצופים, בעיקר לאלו העוקבים אחריו עוד משנות התשעים את המרחב לאהוב ולהתגעגע לעידן נאיבי ו"צודק" יותר. במובן אחד יש בינהם הבדל גדול, כוכבותו של וושינגטון לא יכולה הייתה להתקיים בעידן ההוא של תור הזהב של הוליווד בהם הוגבלו שחקנים אפרו אמריקאים לתפקידי משנה אפיזודיאלים בלבד.

וושינגטון הוא ללא ספק כוכב הקולנוע האמריקאי האפרו אמריקאי הגדול ביותר בכל הזמנים, התחרות היחידה שהיתה לו בהקשר הזה לאורך השנים הייתה מוויל סמית, שעשה בחירות קריירה מבולבלות יותר, ולעיתים קרובות נכנס להרפקתאות פילמאיות כושלות עד צורבות במיוחד. ובעוד שהקריירה של סמית מדשדשת בשנים האחרונות באופן שמקשה עליו לזהור כבעבר, וושינגטון שעבר כבר את גיל השישים מראה יציבות מרשימה.

הסרט הראשון, ב"סדרה" הזו,(האם יהיה סרט שלישי?) הציג לצופים את מה שהם אוהבים לראות בוושינגטון, איש רגיל, בעל יכולות של גיבור על באופן מסויים, אשר בא להשיב לאמריקה את ערכיה. אם זו נראית לכם משימה גדולה מדי, יתכן שאתם צודקים, אבל לא כשמדובר בוושיגנטון ולא כשמדובר בעולם שבו הגעגוע לאדם פשוט שיגיע וישליט סדר בתרבויות שלטוניות מושחתות שבהן האדם הקטן נרמס הן המציאות היום יומית של הדמוקרטיה הגדולה בעולם- גדול מאי פעם. וושינגטון על שלל הדמויות שהוא מגלם בקולנוע, נראה לרבים כאופציה טובה הרבה יותר מזו הנמצאת כרגע בבית הלבן. יש בו משהו שפוי יותר מטראפ, שתקן ומופנם יותר בודאות, וגם כך נדמה, כנה יותר, לפחות על פי שלל הדמויות אותן בחר לגלם בקולנוע. התחושה היא שהוא בוודאי היה אופציה טובה יותר ממנו לפחות בכל מה שנוגע לייצוג של הערכים האמריקאים הישנים והטובים, אל מול נשיאו הנוכחי.

עלילת הסרט, כמו גם זו של נקודת שוויון 2, לא באמת חשובה כל עוד היא נותנת לדנזל וושינגטון להציג את יכולותיו ואת נרטיב הכוכבות שלו. זה של האדם הפשוט והצודק שאינו מתפשר על ערכיו. והיא נותנת. רוברט מקול, בן דמותו הקולנועי של וושינגטון שוב יוצא למסע זעם לאחר ששלוותו מופרת בעקבות חוסר צודק הפוגע בסביבתו הקרובה.

זהו סרט של כוכב גדול שבניגוד לעמיתיו בז'נאר בדומה לטום קרוז, אינו מתאמץ לשמר את נרטיב הכוכבות שלו, וושינגטון מתבגר בחן גדול על המסך, אינו מתעקש להיות צעיר אלא בוחר להיות מעין בן בלי גיל מקסים שנוכחותו מתמקדת בכריזמה האדירה שלו על המסך. קל לאהוב אותו, קל להזדהות עימו והוא עדין כוכב גדול העובד בסטנדרטים גבוהים, כך שהסרט, גם אם תסריטאית מעוטר במעט יותר מדי דמויות משנה, עדין סוחף ויעיל מן הרגע שהוא מתחיל ועד לסיומו. עטור בכל רגעי האקשן המצופים כולל סצינה מרכזית של סגירת חשבונות במזג אוויר סוער כיאה לכל נבל ממוצע הנותנת לצופים תמורה ראויה לכספם.

וושינגטון הוא ללא ספק הרבה מעבר לכוכב גדול. הוא מבין כיצד לזגזג בין תפקידי איכות(גדרות, 2016) לבין המשך תפעול הקריירה שלו ככוכב קופתי גדול במיוחד. הוא משכיל לרתום את עצמו שוב ושוב לתפקידים "הצודקים" על אף שהוא מרתק גם בהופעות הנדירות שלו בהן הוא חורג מכך, כי להווי ידוע שלראות כוכב צודק בתפקיד אפל ומושחת,(Training Day, 2001) זה תענוג נדיר, וושינגטון מודע לסיבות שלשמן אנשים ממשיכים להגיע ולראות את סרטיו ונקודת שיוויון 2 היא לפיכך מפגש מענג באופן סביר במיוחד עם הדנזל וושינגטון שאנשים אוהבים לאהוב. יש סרטים שהם סך הכוכב המופיע בהם, וזה, לא בהכרח דבר רע.

גדרות-Fences-2016

העובדה כי דנזל וושינגטון בחר שלא רק לשחק ב"גדרות" אלא גם לביים אותו מצביעה אולי יותר מכל על יחסו האישי של וושינגטון לסרט' המבוסס על מחזה בעל אותו שם מאת אוגוסט ווילסון' אשר גם גוייס לכתיבת התסריט לסרט. וושינגטון אינו מרבה לביים, ויש פער של ארבעה עשרה שנים לערך מנסיונו MV5BOTg0Nzc1NjA0MV5BMl5BanBnXkFtZTgwNTcyNDQ0MDI@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_הקודם לביים סרט. לא צריך לדאוג לוושינגטון שגם בגיל שישים ושלוש נחשב לאחד מן הכוכבים המובילים של הקולנוע האמריקאי, ושמו עדין פותח קופות בסרטי מיין סטריים יעלים ואפקטיבים לרוב.

אבל נדמה שהגיל עושה את שלו בהקשר אחר דווקא, הרצון של וושינגטון להשאיר מורשת קולנועית של ממש במכלול האוטר שלו כשחקן דווקא. ולא סתם שחקן אלא כוכב הקולנוע האפרו אמריקאי הבולט והיציב ביותר שידע הקולנוע ההוליוודי מעודו. וושינגטון שידוע בבחירות של תפקידים שעצבו את הנרטיב הקולנועי שלו כמעט תמיד כדמות ערכית, מחפש לומר משהו, כעת משמעדו מבוסס ויציב.

"גדרות", מספק לו את ההזדמנות לעשות תפקיד בסדר גודל אפי, על אף העלילה הדרמתית ה"קטנה" לכאורה. סיפורו של עובד נקיון בשכונת מעמד ביניים של אפרו אמריקאים, שהחלום בשנות החמישים והשישים שהחיים, ומעמדם של השחורים בתקופה זו, לא סיפקו לו שום הזדמנות למימוש עצמי למעט קיום קשה, קר ונוקשה. באמריקה שצבע העור בה שייך אותך לא רק למעמד, אלא גם לאינטלקט מוגבל לכאורה ויכולות מובחנות מראש של הצלחה, הקרקע העלילתית הזו היא עבור וושינגטון ההזדמנות להפוך לרגע אחד בודד וזוהר לדמות בשיעור קומה של ווילי לומן ממותו של סוכן, מחזהו המוערך של ארתור מילר.

"גדרות" מתרחש ככולו בתוך בית וחצר מוקפת גדר הנבנית לאורך שנים ומגוללת את נפשו הסוערת של גיבורו טרוי מקסון, גיבור בעל השקפות נון קונפורמיסטיות על החיים אשר עוצבו מתוך חוסר ההזדמנויות שחלון החיים ההיסטורי של דמותו אחראי להם. קריירת הבייסבול המוחמצת, קושי הקיום היום יומי וחוסר היכולת שלו להכיל את הכשרון של בניו, האחד נגן והשני שחקן בייסבול מחונן בעצמו, שאותו חלון הזדמנויות לשיוויון והצלחה בחלום האמריקאי נפתח עבורם, הוא הלב הדרמטי של הסרט המרגש והמדוייק הזה. את הנפש הסוערת של טרוי, מכילה רעייתו רוז, (השחקנית ויולה דייויס שזכתה בפרס אוסקר המשנה על הופעתה  בסרט), היא הסלע האיתן וחוף המבטחים של נפשו הסוערת והמסוכסכת כל כך.

הסרט מזמן אתגר של ממש לצופה, לא רק בשל איכויות המחזה שהוא מציע, אלא בעיקר בשל העומס הרגשי הרב הנדחק לחצר הבית הקטן בו דרים כל כוכבי הדרמה האנושית הקטנה גדולה הזו. בדיוק כמו העיבוד הקולנועי של "מותו של סוכן", בכיכובו של דסטין הופמן, שגם הוא דמה למחזה מצולם, "גדרות" עושה כמיטב יכולתו להיות קולנוע, אך נדמה שוושיגנטון אינו מעוניין לפגום באיכויות המחזה ומנסה להישאר נאמן ככל שניתן למקור גם אם המחיר הוא סבלנותו של הצופה ורמת הקשב שלו. אפשר לטעות ולקבל תחושה שמעמד הכוכבות של וושינגטון מאפשר לו להתעלם מכל קונוונציה מסחרית הקשורה בקולנוע האמריקאי העכשווי, אבל יש כאן אינטגרטי אומנותי בלתי מתפשר המבקש מן הצופה להתאמץ לאמץ את השפה הקולנועית הפשוטה לכאורה, שוושינגטון עצמו מבקש לאמץ על מנת שלא להפריע להופעתו ובמסרים שדמותו מעבירה במונולוגים מורכבים ומרשימים בהקפדה ובדיוק כתיבתם.

זוהי הופעת משחק בלתי נשכחת של וושינגטון, המגיעה ממקום של כוכב כל יכול שאינו עסוק בשיקולי תדמית, אלא פשוט מבקש להשאיר אחריו מורשת.  ויולה דייויס וצוות שחקני משנה אלמוניים יותר אך טובים לא פחות, מחזקים אותה. אך נדמה כי הכתיבה, הבימוי וגם תמיכתם של שחקני המשנה נועדו להאיר זרקור על וושינגטון בתפקיד חייו. בניגוד לגיבור טרוי מקסון, גיבורו שלא קיבל שום הזדמנות מחייו ומקשיי היום יום,  נדמה שדנזל וושינגטון מנצל את המעמד המיתולוגי שלו בקולנוע האמריקאי, ואת העובדה שקיבל בתוכו כל הזדמנות שיכול היה רק לחלום עליה, על מנת לרתום את כל כוח הכוכבות שלו למטרה הראויה ביותר אולי, היכולת לספר את סיפורו של האדם הפשוט, זה שחלומותיו מתנגשים על סלע מציאות היום יום.

"גדרות", הוא יצירה מרגשת, על השקט והסבלנות שהיא דורשת, המאמץ משתלם ונדמה שדמותו של וושיגנטון כטרוי מקסון, היא דמות קולנועית שתחקק היטב בזיכרון הקולקטיבי כדמותו של אדם שסערות חייו מנעו ממנו לעיתים לחיות אותם, אך בו בעת הפכו אותו לאדם יחודי, שגם אם הוא קשה לעיכול לסובביו, הרי שפשטותו, ערכיותו וחוסר ערכיותו, הם מופע אדיר של החיים עצמם והאתגרים שהם מזמנים לכל אחד ואחד.