רונית אלקבץ

ילידת 1964, אולי שלא במפתיע, הדיווה הגדולה של הקולנוע הישראלי לא למדה מעולם משחק באופן רשמי, אבל הפכה לאחת מן הכוכבות המקומיות הגדולות כאן, בשל יכולות משחק מרשימות, מראה מובחן, ובחירות קריירה כמעט מושלמות.

אלקבץ, ילידת שכונת ד' המיתולוגית בבאר שבע, שעברה זמן קצר אחר כך לקריות ובהם גדלה, ביצעה את תפקיד הכניסה שלה לקולנוע לאחר קריירה קצרה בדוגמנות בשנת 1990 בסרטו של יועד נבו, "המיועד". הגם שהסרט לא זכה להצלחה רבה, הוא אחראי במידה רבה על ביסוס הדימוי הקולנועי שלה לשנים שיבואו. גובהה, חיוורון פניה הבולט, ושיערה השחור הארוך, הותירו רושם בלתי נשכח וסייעו לבנייתה של אחת מן הפרסונות הקולנועיות היחידות כאן. אחרי ה"מיועד" הגיע תפקיד נוסף בסרט "אדי קינג" של הבימאי גידי דר, אבל את הפריצה הגדולה שלה היא חייבת לתפקידה בסרט המצליח "שחור". אלקבץ הצליחה לגנוב את ההצגה מכל משתתפי הסרט ההוא בתפקיד משנה ראוי במיוחד של נערה על גבול הפיגור בעלת יכולות כישוף.

נדמה לאורך הקריירה של אלקבץ, כי היא נמשכה לבחירות לא פופוליסטיות של דמויות אקצנטריות ואקצבסיוניסטיות. המראה החיצוני המובחן והחריג שלה סייע לה לאורך השנים ביצירת דמויות נחרתות וזיהוי קולנועי ברור. די במפתיע, בשיא הפריצה שלה כאן בחרה אלקבץ לעבור לצרפת ולנסות לפתח שם קריירה קולנועית. מי שהייתה כאן במעמד של שחקנית מבוקשת, הן בקולנוע ובטלוויזיה והן על הבמות, חיפשה הזדמנויות אחרות ולא בחלה גם בעבודות מלצרות בתיאטרון צרפתי, במדינה שאת שפתה אפילו לא ידעה. הצגת היחיד שלה על מרתה גראהם זכתה בהצלחה מסוימת  בצרפת והביאה לה חשיפה ראשונית מיוחלת ואט אט אף תפקידים.

בשנת 2001, בעוד היא מתגוררת על קו תל אביב פריז, הסכימה לתפקיד משנה קטן יחסית בהיקפו בסרטו של דובר קוסשווילי "חתונה מאוחרת". הצלחתו האדירה של הסרט, החזירה את אלקבץ באופן מיידי אל אור הזרקורים כאן, ועוררה שוב ביקוש גדול עבורה. במהלך העשור הזה תככב אלקבץ גם בצרפת, בתפקידים שונים שיביאו לה הכרות מסוימת שם בתעשייה הקולנועית, אך בו בעת גם כאן בישראל, בין היתר בסדרת הטלוויזיה "פרנקו וספקטור". העשור הזה יביא גם לשני תפקידים ראשיים נוספים בולטים בקריירה שלה:סרטו של עמוס גיתאי, "עלילה" ו "אור" בתפקיד זונה המדרדרת גם את בתה לעולם הזנות. הקריירה בצרפת, על אף שהיא שרירה וקיימת לא הביאה אותה למעמד של כוכבות גדולה שם. וניכר כי בעוד שבצרפת היא נתפסת כדמות איזוטרית משהו, בישראל יש שייכות גדולה לפרסונה שיצרה והערכה רבה יותר אליה כיוצרת.

אלקבץ נתפסת כאן בעיני רבים כשחקנית של ממש מהזן של גדולות הבד האירופאי דוגמת אנה מאניני ואחרות. היא מתמסרת לתפקידיה ולהפקות בהן היא לוקחת חלק ודוחה הזדמנויות מסחריות רבות, תוך שהיא מקפידה על בחירות של פרוייקטים, אשר משקפים את טעמה האומנותי המשובח.

שלא בדומה לשחקנים רבים אחרים, היא אינה ממהרת לפדות את ההצלחה והפופולאריות שלה בהפקות נחותות אומנותית אך משתלמות כלכלית, וכתוצאה מכך נהנית לאורך שנים מדימוי איכותי של כוכבות שמעטים בעולם המשחק הישראלי זוכים לו.

ב סרט "ולקחת לך אישה" הקשה והמבריק,שיצא לאקרנים בשנת 2005, היא לקחה צעד נוסף קדימה את הבחירות האומנותיות שלה, ופיתחה ביחד עם אחיה שלומי אלקבץ את הסרט שעם צאתו הודיעה כי הוא יהיה חלק מטרילוגיה בת שלושה חלקים. הסרט לא זכה להצלחה המסחרית המקווה אך קיבל את הערכת המבקרים והוא יצירה קולנועית עוצמתית ומשובחת.

שנת 2007, הביא לאלקבץ הצלחה מסחרית ואומנותית גדולה נוספת, "ביקור התזמורת", סרטו של ערן קולירין, היה סנסציה של ממש, וההישג הקולנועי הבולט ביותר באותה השנה, וכמעט שהיה מועמד לפרס הסרט האוסקר הזר הטוב ביותר, הישג שנלקח ממנו בצורה שנויה במחלוקת על ידי "בופור".

הסרט "שבעה", המשכו של "ולקחת לך אישה", ששוב הופק באותה המסגרת, כבר היה לא רק הצלחה אומנותית אלא גם הצלחה קופתית מרשימה ביותר והוכיח, כי הבחירות של אלקבץ מסוגלות להיות שילוב בין איכות והצלחה קופתית.

אלקבץ מציעה בקריירה שלה סוג של אינטגרטי שקשה למצוא בארץ. הצלחתה נדמית תמיד ראויה, ובעיקר זכורה. לאורך השנים מכלול האוטור הקולנועי של תפקידיה הפך אותה לשחקנית המסך הבולטת ביותר בישראל, שניה רק לגילה אלמגור. יש מעט מאד שחקנים המופיעים בתפקידים רבים ומגוונים כל כך עם שינויים מאד דקים במראה החיצוני בכל תפקיד. נדמה כמעט תמיד כי הרצון של הקהל ושל היוצרים עצמם הוא סוג של כמיהה לראות שוב על המסך את הפרסונה הכול כך מובהקת שלה, על החן שמציעה ההתבגרות שלה לאורך השנים.

הראיונות שלה לתקשורת שקולים ומדודים בהשוואה לחבריה לתעשייה המקומית, היא מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי במדינה כל כך קטנה, לייצר סוג של מעטה של מסתוריות ביחס לדמותה ואישיותה. אם יש בית ספר לכוכבות בישראל, עם מעט מאד תלמידים, נדמה לי תמיד שאלקבץ היא התלמידה המצטיינת שלו.

468223035

אלקבץ נישאה בשנת 2010 לאיש עסקים וילדה זוג תאומים בגיל 47.

ב 19/4/2016, כשהיא בת חמישים ואחת בלבד ובשיא כוחה האומנותי, כשמאחוריה מכלול מרשים של עשיה ותוכניות רבות לעתיד במקביל להקמת התא המשפחתי לו יחלה, נפטרה לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, אותו הסתירה מעין הציבור, בקנאות רבה. איש למעט מעגל חבריה הקרובים לא ידע על מחלתה, והציבור הישראלי, כמו עולם התרבות בו הופתע לחלוטין מן ההודעה על מותה, ועם הידיעה כי הייתה חולה.  מותה המפתיע, גרר שורת כתבות רבות אשר סיקרו את הופעותיה ואת חשיבותה לקולנוע הישראלי והצרפתי, בו היתה פעילה מאד גם בשנותיה האחרונות, היא הוספדה באופן פומבי ומותה תואר כאובדן לתרבות הישראלית הן בתקשורת הישראלית והן בתקשורת הבין לאומית, בו כונתה לא אחת, כמי שהייתה "שגרירת הקולנוע הישראלי".

במובנים רבים, ניתן לתאר את רונית אלקבץ ככוכבת הקולנוע הישראלית האמיתית היחידה שפעלה כאן, עם פרסונה מובחנת, טעם ברור ומכלול אוטר של בחירות אומנויות מדוייקות.

ליאור אשכנזי

ליאור אשכנזי, יליד 1968, רמת גני במקור ובוגר בית הספר למשחק בית צבי אליו התקבל לאחר שירותו הצבאי במסגרת גדוד חייל הנח"ל המוצנח. אשכנזי סומן כמטאור עוד במהלך לימודיו בבית הספר למשחק וכבר בשנה השלישית ללימודיו החל להופיע בהצגה מסחרית במסגרת תאטרון באר שבע בשנת 1993 בתפקיד ראשי בעוד רשמית היה סטודנט בלבד בבית הספר למשחק. אשכנזי היה מהסנוניות הראשונות של סטודנטים למשחק של בית הספר שהורשו לקחת חלק בפעילויות מסחריות בעודם סטודנטים, בדומה למיכל ינאי שגם לה היה ביקוש בעת לימודיה וסימן את העידן החדש של בית הספר שהיה ידוע עד אז במדיניות נוקשה למדי לגבי שילוב תלמידיו בשוק המסחרי בטרם סיימו את לימודיהם.

לאשכנזי קריירה ענפה במיוחד בתאטרון מאז ועד היום והוא שחקן שמזגזג בהצלחה בין הופעות בפורמט הבמה לבין הפורמט הקולנועי ובעיקר הטלוויזיוני.

אחרי הופעות בתפקידים קטנים בהפקות טלוויזיה, כגון זינזאנה, הפוך ופלורנטין,הגיעה הפריצה הגדולה של אשכנזי בשנת 2001 בסרטו של דובר קוסאשווילי, חתונה מאוחרת. הסרט היה מהפכני לזמנו וזכה להערכת הביקורת ואהדת הקהל והפך ללהיט גדול אשר סייע לבסס את מעמדו של אשכנזי כאחד מן השחקנים הפופולארים ביותר בארץ. מעבר לעובדה שמדובר ביצירה קולנועית משובחת אשר לשעתה היתה פורצת דרך, האופן בו גילם אשכנזי את דמותו של הגיבור, זאזא, אשר אינו מצליח לבחור בין אהבת חייו לבין המוסכמות החברתיות הדורשות ממנו לוותר עליה היה משכנע והופעתו על המסך הסגירה סוג של קונפליקט בין אישי חזק שמצא את ביטוי על המסך בעבודת משחק משובחת.

מכאן ואילך החלו שנות "התעסוקה" המוגברת של אשכנזי והוא מצא את עצמו מככב בשורה של תפקידים ראשיים בסרטים רבים ביניהם "מתנה משמיים" [שוב שיתוף פעולה עם דובר קוסאשווילי], "סימה וקנין מכשפה" ועוד. תפקידו הראשי בסרט "ללכת על המים" החזיר אותו לקדמת הבמה כשחקן מוביל, אך הוא שוב נדחק להופעות משנה למעט "אילי ובן", אשר לא זכה להצלחה גדולה.

אשכנזי הפך את העשור של שנת 2000 לעשור עסוק מאד, יש יאמרו אפילו עסוק מדי. הוא לא בחל בתפקידים גדולים כקטנים בסרטים טובים ובהפקות בעלות נפח סגולי קטן הרבה יותר דוגמת "השיר שלנו". נוצרה לאורך השנים תחושה שלא ניתן להימלט ממנו בין אם על המסך או על הבמה והוא הפך לאחד מן השחקנים העסוקים ביותר. חוסר היכולת או הברירה לבחור בפינצטה את התפקידים מקשה על יצירת מושג כוכבות בתעשייה בישראל ואשכנזי זכה למעט מאד תפקידים אשר הציעו לו את איכויות תפקיד הפריצה שלו ב"חתונה מאוחרת".  קשה לומר בכל זכוכית מגדלת שהיא על אשכנזי שהוא שחקן לא טוב, הוא היה ונשאר שחקן מצוין שמתפרנס ממקצועו אך חלק גדול מן הבחירות המקצועיות שלו נשאר תמוהה ברמה האומנותית לפחות.

"הערת שוליים" של יוסף סידר בשנת 2011 הייתה בחירה אומנותית מהזן שהזכיר לרבים את איכויות הופעתו ואת מעמדו בתעשיה בארץ, כמו תמיד בקריירה של אשכנזי הגיע אחריה בחירה מהזן התמוהה והשתתפותו בעיבוד הישראלי של "נשואים פלוס" בסמוך מאד להשתתפותו בהערת שוליים המוערך מציירת את אותה התנועה של אשכנזי המוצא בתעשייה בארץ ביטוי אומנותי בצמידות לפרנסה של ממש. בחירה המכלכלת את סך בחירותיו ונדמה שהיא יותר מהכול אחראית בסופו של דבר על מכלות האוטר האומנותי של הקריירה שלו שנדמית לעיתים חסרת קוהרנטיות של ממש או שהיא כפי שיאמרו אחרים, מראה תעשיית הקולנוע הישראלית בעצם.