להציל את מיסטר בנקס-2013-Saving Mr. Banks

"יחסי הגומלין בין המדיום הספרותי לזה הקולנועי מפרים במשך עשרות שנים האחד את השני והיו בעצמם תמיד כר נרחב לדיון קולנועי נפרד בפני עצמו. ספרים טובים רבים, הם הסיבה הראשונית ליצירות קולנועיות מופתיות וסרטים רבים הופכים בעצמם לציטטות, ולמקור השראה ספרותי וכל זאת גורם לכךן שאין עוד שתי אומנויות הקשורות כל כך זו בזו כמו הספרות והקולנוע.

מכיוון שעיקרו של כל סרט טוב הוא הכתיבה שלו, הרי שהדיאלוג הזה פשוט הכרחי. הקולנוע, תמיד יישאר אומנות פופולארית ונגישה יותר עבור ההמונים, גם עבור אלו שאינם קוראים, גם עבור אלו שאינם יכולים פשוט לקרוא, והוא מנגיש עבורם עולמות אחרים, שבריאתם תמיד נעשתה על ידי כותבים טובים. כמו בכל קשר שמחמיץ לעיתים, הבעיה היא בעיקר בקולנוע שיודע גם לעבד יצירות מופת ספרותיות לסרטים רעים, רעים במיוחד.

בפער שבין עולמו הפנימי של הכותב לבין אלו הנהנים מפרי יצירתו שוכן עולם ומלואו  של דמיון ומקורות השראה אשר לא תמיד מקבל תשומת לב וגם אם כן, ספק אם הוא מובן או ברור דיו. "להציל את מר בנקס" ממקם את עצמו בדיוק על הפער הזה והוא במפתיע אולי, אחת מן היצירות הקולנועיות המרגשות העוסקות בנושא הזה.

"להציל את מיסטר בנקס", מגולל את סיפור המשא ומתן המתיש בין פ.ל. טראביס, הסופרת אשר בראה את דמותה של מרי פופינס אשר הפכה בגלגול הקולנועי שלה לאחת מן ההצלחות הגדולות ביותר שידעו אולפני וולט דיסני, לבין וולט דיסני ג'וניור עצמו אשר לקח על עצמו להפיק את הספר הזה ולהפוך אותו לסרט ויהי מה.

טראביס, רווקה מזדקנת ובודדה נאחזה בזכויות ההסרטה של הספר  למעלה מעשרים שנה וסירבה למעצמה ההוליוודית פעם אחר פעם, עד שלבסוף העניקה להם את הזכויות על הספר "מרי פופינס",  שהפך לאחת ההצלחות הגדולות של אולפני דיסני בכל הזמנים. הסרט  מגולל את רגע ההכרעה במשא ומתן הזה בו מזמין אותה דיסני אל האולפנים בהוליווד, מחבר אותה ליוצרי הסרט ומנסה לגרום לה להבין את חזונו הקולנועי לגבי הסרט. אך טראביס בשלה, היא נאחזת בכל כוחה בזכויות ההסרטה של הספר, מתישה את סביבתה  בחוסר נעימות ומסרבת להיפרד ממרי פופינס היקרה שלה.

החירות שלקחו לעצמם יוצרי הסרט לזגזג בין עולמה הפנימי שלי טראביס ומקור השראתה לבין סירובה העיקש להעניק את הזכויות לדיסני נסוב סביב דמותו של מיסטר בנקס, אחת מן הדמויות בספר שהפך בסופו של דבר לסרט. אבל הפרשנות שהם מציעים היא לא פחות מנדירה.

נדמה כי הרצון של אולפני דיסני שהפיקו את "להציל את מיסטר בנקס" להציג את ההיסטוריה הבלתי מסופרת של הפקתו הסבוכה של מרי פופינס הוא אמיתי ונכון והתוצאה בחלקים גדולים שלה מרגשת ומציפה את כל נימי הרגש וקשה מאד להישאר אדיש אליה.

אם הייתם כאן בשנות התשעים, לא יכולתם להתעלם ממעמדה של אמה תומפסון כאחת מן הכוכבות המרכזיות של העשור ההוא. תומפסון בעלת המראה יוצא הדופן שלה והלא הוליוודי בעליל, אחזה בשורה של להיטים קולנועים מוערכים, ["על תבונה ורגישות"] ובכמה הצלחות קופתיות מוכחות עד שנעלמה אל תוך שכחה קולנועית של עשיית סרטים זנוחים וכושלים בעשור האחרון וחבל, כל זה עד שהגיע "להציל את מיסטר בנקס" אשר במובנים רבים יירשם כסוג של קאמבק מרשים ביותר של אחת מן השחקניות הטובות ביותר שידע מסך הקולנוע. נדמה שתומפסון מבינה זאת, כמו פי, אל טראוויס הסופרת האקצנטרית אותה היא מגלמת, גם תומפסון נאחזת בכל דקויות התפקיד ורושמת כאן הופעה גדולה במיוחד, עמוקה, חדה, מדויקת ומטלטלת, שקשה להישאר אדיש אליה, היא מצליחה לפצח את הבדידות הפנימית המובנית המצויה בעולמו של כל כותב והחשש שלו מפני העולם האמיתי, זה שמתפעל מיצירתו בסופו של דבר אך מסרב להבין את הקושי שלו להתחלק עימו בעולם הדמיון שיצר, עבורו- ומקטלג אותו כיצור תמוה בשל כך.

שורה מרשימה של כוכבים גדולים גוייסה לסרט הזה שנדמה שכולם תופסים בו את מקומם הראוי אל מול הכוכבת האמיתית של הסרט הזה, הכתיבה. תוכלו למצוא כאן תום הנקס בתפקיד דיסני עצמו עם הרבה חן שרק הוא מסוגל להביא לתפקיד, את קולין פארל בתפקיד אביה הפרוע של הסופרת, את פול ג'אמטי כנהג לימוזינה טוב לב ומרגש במיוחד, המסיע את הסופרת במסעה בלוס אנג'לס של שנות החמישים. וגם את ריצ'ל גריפיית בתפקיד קטן ומפתיע.

"להציל את מיסטר בנקס", הוא יצירה רגישה, מלאת השראה, שעשויה בטוב טעם הוליוודי מהזן שקולנוע מיין סטרים הוליוודי משובח יודע להנפיק. אם יש לכם סיפור שלא סופר, אם יש לכם סיפור שאתם רוצים לספר, אל תחמיצו את הסרט הזה שיצליח להפתיע אתכם ולהותיר אתכם מתרגשים ומתרפקים על זיכרונות מקורות ההשראה של חייכם שלכם, והוא יעשה זאת פעם אחר פעם בנדירות של הקשב הרגשי שטמון בו לכל אורכו.

קפטן פיליפס-2013-Captain Phillips

מהרבה בחינות מעמדו של טום הנקס בתרבות הפילמאית האמריקאית זהה למעמדם המיתולוגי של קרי גרנט או ג'ון סטיוארט האגדתיים. שחקנים שפילסו לעצמם מעמד של איקונות בעיקר בשל בחירת הסרטים הנכונים והיכולת של צופים רבים להזדהות עימם כמו היו חברים לספסל הלימודים.

נדמה לי שהקריירה של טום הנקס נשענת על יכולתו להיות השכן ממול, האיש שאפשר לבטוח בו ולהזדהות עם מאבקו בתאגידים או ברשעים וככלל להאמין שגם הוא, וגם אנחנו נוכל לשרוד על אי בודד [Cast Away]. במובנים רבים, מסעו של האיש שהיה "פורסט גאמפ" לא יכול היה להינתן לשחקן אחר ויש משהו בנקודת הציון של הסרט ההוא בקריירה של הכוכב הענק הזה שממחיש יותר מהכול עד כמה טום הנקס הוא האיש הרגיל שדברים בלתי רגילים מתרחשים כל הזמן סביבו. כלומר, אנחנו? או ליתר דיוק משאלת הלב הברורה ביותר של כולנו.

הגם שחל פיחות במעמדו בשנים האחרונות, הרי שעדין מדובר באחד מן הכוכבים הגדולים שידעה הוליווד ובכוכב גדול במיוחד בעיקר בקרב הציבור האמריקאי, כזה שניתן בקלות גם לייצא בחו"ל. הסרטים של טום הנקס הפכו לפחות "חשובים" בשנים האחרונות, וככאלו שהיה סביבם פחות שיח ציבורי של ממש כפי שהיה בסרטים רבים שלו, בעיקר בשנות התשעים של המאה שעברה. הבחירה לעשות סרט ש"יאמר משהו" או יהיה "חשוב" ויחזיר לכוכב את מעמדו נראית לפיכך מחויבת המציאות.

"קפטן פיליפס" דואג להתעסק בנושא חשוב, גם אם מעט אחר תאריך התפוגה שלו, תופעת הפיראטים הסודנים, אשר הפריעו לציי סוחר לשייט בימים ולשנע מכולות של תאגידים הייתה פופולאריית במיוחד בשנת 2008 ועלתה לכותרות עד שאלו דוכאו במהרה על ידי צבאות בעלי נשק מתוחכם שנאלצו לשמור על הסדר העולמי בתחום המסחר, פן יגלוש הסחר העולמי לאנרכיה של ממש מהזן שהכלכלה העולמית, זו המושתת על ניצול מדינות חלשות, לא תוכל לעולם הסכים איתה.

יש איזו תצוגת עליבות וחוסר אמינות בתיאור האירועים בסרט, וגם אם הם נועדו לשרת את מצוקתם החברתית של הפיראטים הדולקים אחר הספינה הענקית, בספינות דייגים רעועות, או לחלופין נמלטים ממשחתות הצי השיש, הרי שסופו של דבר שדווקא התצוגה הזו ורוחב היריעה הקולנועי שהיא מקבלת גורמת ללא מעט גיחוכים של הצופים במהלך הצפייה בסרט.

הגם שהסרט הזה מנסה לקיים דיון ערכי סביב הנואשות והעוני של מדינות באפריקה ושל דייגים רעבים ללחם, שדגת הים שלהם, נגזלת על ידי מכמורות ענק אירופאיות ואמריקאיות ודוחפת אותן לכדי מעשי יאוש ושוד הרי שהוא נמצא יותר בשוליים.

אבל הסירו דאגה מלבכם, מרגע ההצטרפות של כוכב כמו טום הנקס להפקה כזו, מה שכלל הנראה מאפשר את הבאתה למסך הגדול, נדמה שכל הערכים הללו מתפוגגים וכל צוות ההפקה עסוק בלהפוך את הסרט לעוד סרט בלתי נשכח של טום הנקס בו הוא יתגבר גם על איתני הטבע, האדם ותוך כדי ישמור על צלם אנוש. כלומר, צלם הכוכבות.

מסעו של קפטן פלפס, אשר אונית צי הסוחר עליה הוא מופקד נחטפת, ו מגיע לקולנוע כעיבוד מעט באנלי, לא מרתק במיוחד, חסר קצב של ממש ובעיקר ארוך כמו הוא מבקש שלא להסתיים לעולם, ומתיש תוך כדי כך את הצופים.  אחת מן הבעיות המרכזיות שלו היא שכוכבו תאב ההכרה והרעב לסרט "חשוב" לא מתסייע בו בשחקני משנה ראויים. הדמויות, מלבד זו של טום הנקס, סתמיות, אינן מפותחות ונותרות סתומות משהו בעוד מנעד המשחק [הרחב כתמיד] יש לומר של הנקס, שולט ללא עוררין על המסך במה שיתכן שיביא לו שוב, מועמדות לפרס האוסקר, ואיך יעמדו בפניו שם שוב בטקס, זו הרי עוד יצירה של טום הנקס על מהות הבריאה שלו ככוכב, ושאר הפרטים, כך נדמה, הרבה פחות מעניינים ואין לטרוח עליהם במיוחד.

הסרט, בפתיחה קופתית מרשימה במיוחד בשבוע שעבר בארצות הברית, מוכיח שוב כי בקולנוע המיין סטריים, אין כמו כוח הכוכבות של כוכב גדול בסרט, המכיל את כל המרכיבים הנכונים על מנת  לשרת את הפרסונה הקולנועית שלו, בשביל לייצר הצלחה, או לפחות דימוי של הצלחה.