כמו קודמו, "בופור", שהחזיק באיכויות קולנועיות מכובדות, גם סרטו זה של יוסף סידר היה מועמד לפרס האוסקר, וייצג את ישראל כמועמדה בחמשת המועמדים הסופיים של הטקס.
מועמדות שהפכה את סידר ,לבמאי הישראלי היחיד שהצליח להפוך למועמד פעמיים, בגין יצירה קולנועית ,לפרס הנכסף מכולם בתעשיית הקולנוע. יחודו של "הערת שוליים" הוא באיזוטריות תחום העיסוק שלו, וזהו עיקר כוחו הדרמטי.
הבחירה למקם את מערכת היחסים הדרמטית בין אב לבנו, על רקע תחרות בלתי פוסקת של שניהם לגבי חקר התלמוד, היא ליבו של הסרט הקטן והיפה הזה שהצליח בצורה משכנעת כאן באולמות למשוך צופים רבים ,ולזכות בהערכה האומנותית גם מצד המבקרים.
הבחירה למקם את העלילה של הסרט בירושלים, משרתת את נושא העיסוק שלו ומוסיפה לו גם אמירה מעניינת. ירושלים ותל אביב מעולם לא נראו כשתי מדינות נפרדות יותר והתחושה שלא ניתן היה לצלם את הסרט הזה במקום אחר, ולייצר מיזנסצנות שישרתו את העלילה טוב יותר היא חלק מחווית הצפיה בו.
במרכז העלילה, טעות אנוש, המייצרת זכייה שגויה בפרס ישראל ונוקבת בשמו של האב כזוכה, במקום בשמו של הבן. דרך הניסיונות לתקן את הטעות, עולים חיים שלמים של מאבק יצרי במיוחד על רקע תחום לימוד שאולי נתפס כהזוי עבור מרבית הצופים, אבל מבחינתם של הבן ואולי יותר של האב, הוא כל עולמם והם בוחרים להקדיש לו את חייהם כל אחד בדרכו שלו. אחד הופך לקורבן והשני מוצא בתחום קריירה עניינית ותו לאו. הסרט מעמת את הצופה לא רק עם השאבלונה הידועה של מערכות יחסים בין הורים לילדים, אלא גם מעלה בדרכו שלו סוגיה מעניינת במיוחד של הקורבן הנדרש מצידם של אנשי אקדמיה הבוחרים להקדיש את חייהם לחקר נושא ספציפי, ולוותר במובן מסוים על החיים עצמם. אני מצאתי את השאלה הזו כאחת מנושאי העיסוק המרכזיים של הסרט הזה, ובעיקר בשל כך, מצאתי אותו בעל חן רב ובעל ערך של ממש שכן הוא מעלה דילמה מרתקת בעיניי ומנסה לחקור לגבי היכולת לאזן בין החיים עצמם לתשוקה אובססית לתחום עניין מחקרי.
זו לא תהיה הגזמה לומר שמן הסרט מצטיירת תמונה של האקדמיה כמוסד שתמיד מכיל בתוכו אנשים חריפים במיוחד שתחום עיסוקם מייצר סוג של אוטיזים גדול כלפי החיים עצמם, קהות חושים ואינטריגות בעלות עוצמות גבוהות במיוחד כלפי תחרות. מיקרוקוסמוס של ממש של ממלכה שאין לאיש עניין אמיתי במתרחש בה למעט נתיניה.
התיאור של סידר לגבי פרס ישראל והשנינות בה מתואר המעמד כולו מצליחה להפיח רוח חיים באמירה הידועה שלאחר קבלת הפרס הזה יכול הזוכה בו ללכת לעולמו מרוצה. שכן חלק מהענקתו במורשת החברה הישראלית מתייחסת תמיד לגילו של המועמד ולמכלול האוטר של יצירות או מחקר והרבה פחות לרלוונטיות עכשווית שלו לחברה הישראלית.
יש משהו מאד דקדנטי בדרך בה מתאר סידר את חשיבות של פרס ישראל. הפער העצום של החשיבות שלו בעיני הזוכים בו אל מול האדישות הגדולה של הציבור הישראלי לחשיבותו או מודעות בכלל לקיומו של הפרס הם הפער הדרמטי המקסים של הסרט הזה ובתוכו פועלות וורוחשות בסרט דמויות נמרצות שכל מסע חייהן כיוון אותן לרגע אחד.
בתפקידים הראשיים חולקים שלמה בר אבא, כאב החוקר ששמו הוכרז בטעות וליאור אשכנזי, כבנו המצליח, הבוחר לתת פרשנות משל עצמו לחיים המחקריים של האב ושניהם ביחד יוצרים עימות נהדר של ישראל של אז והיום. באופן סימבולי, פער הדורות ביניהם הוא פער דור המייסדים של המדינה ושל איילי הההון והממון שלה היום.
מי שגדל כאן כילד בשנות השבעים לא יוכל שלא להתגעגע לישראל הנאיבית יותר כפי שהיא מצטיירת כאן בסרט הקטן והחם הזה. עוד בסרט תוכלו למצוא גם עליזה רוזן הנהדרת כרעייתו של הפרופסור האב ואת עידית טפרסון הנהדרת המבליחה לרגע כחלק מוועדת השיפוט האחראית לשגיאה הגורלית המתניעה את הסרט.
יצרים, קנאות וקנוניות על נושא שאינו מעניין בעצם איש חוברים כאן לסוג של שיר הלל וגעגוע לישראל נאיבית יותר ושפויה הרבה יותר תוך שהם מציגים אותה במבט ביקורתי נוקב ולא עושים לה הנחות.
סידר מצליח לייצר בסרט הזה סוג של מכלול עבודה מצטבר שמראה את האבחנות החדות והמדויקות שלו על החברה הישראלית שכמעט כולם נובע מתוך בחירה של תחום עיסוק תקופתי שלו בכל סרט וסרט שיצר. אפשר לומר ש"הערת שוליים" הוא המשך ישיר של "מדורת השבט". ובאם ב"בופור" בחר סידר להתרחק מעט מנושאי עיסוק שוליים לכאורה, הוא חוזר אליהם כאן ומוכיח את כוחו הדרמטי בפרשנות סוגסטיבית מקורית משלו לתרבות הישראלית.