וינסנט הקדוש-2014- St. Vincent

אין מי שבקיא במכלול האוטר של ביל מארי שלא הרים גבה כשראה אותו מתרוצץ במלוא הדרו בטריילר לסרט "וינסנט הקדוש". מארי, הנחשב לאחד מן השחקנים האניגמטיים והקשים ביותר להשגה בתעשיית MV5BMTk5NzI5Njc4NTM3MjE@._V1_SX214_AL_הקולנוע האמריקאית' מתמסר לפתע בקלות רבה כל כך לתפקיד ראשי בסרט מיין סטריים? האם באמת מדובר באותו כוכב שסופיה קופולה [על פי אגדת יחסי הציבור האורבניים לפחות] שרצתה בו כל כך עבור "אבודים בטוקיו" הייתה מוכנה להשהות את צילומי הסרט שלה עבורו עד שיחזיר לה צלצול ו"יעתר" לקבל עליו את התפקיד הראשי בסרט?

על פי לא מעט פרסומים, לאיש אין סוכן, הוא לא עונה לאף אחד בטלפון ומשתמש במסרונים בלבד בכדי לתקשר עם סביבתו [כולל עם ילדיו]. מה בדיוק בתסריט של "וינסנט הקדוש", גרם לכוכב הגדול ביותר והבלתי מעורר של תעשיית האינדי האמריקאית לצאת מגדרו ולחבר כוחות עם הפקה אשר לכאורה נראית מנוגדת לחלוטין לאופיו או לפחות לפרסונה שדאג לטפח בקנאות בשנים האחרונות.

הסיבה לכך מתבררת זמן קצר לאחר צפיה בדרמה הקומית הרגישה הזו, התפקיד והסרט כולו נתפרו על פי מידותיו של השחקן הענק הזה, וכנראה שבבסיסה של כל מפלצת אינדי טמון עדיין הרצון לחבק איזה פסלון נחשק. הבאז על הופעתו של מארי בסרט מוצדק, ואם הכל ילך כשורה הוא לפחות יהיה מועמד לפסלון הזהב החורף הזה [או שפשוט יקח אותו בהליכה].

התפקיד שמחזיר את מארי למרכז הבמה, הוא של שוטה הרחוב לכאורה, המאמץ בעל כורחו ילד שעובר לגור בבית לידו ונאלץ לעשות עליו ביבי סיטר מכיוון שאימו, [מליסה מקארתי], מגדלת אותו כאם חד הורית ועובדת שעות ארוכות מדי למחייתה.

יש לא מעט מבקרי קולנוע כמוני, וכמה גם חשובים הרבה יותר שהיו רוצים לראות את ענק המשחק הזה מקבל את ההכרה הראויה לו גם מהממסד ההוליוודי. אני מניח שגם הם היו שמחים אם הוא היה מוענק לו על סרט "מורכב" יותר, או "חשוב" יותר, אבל כאן בעצם טמונה ההפתעה הכל כך נעימה בוינסנט הקדוש: הסרט הוא מוצר מיין סטרימי מוקפד, עשוי היטב, מרגש במקומות הנכונים ואם אתם מחליטים לזרוק מעל עצמכם את מגננות הציניות היום יומיות שלכם כשאתם צופים בסרטים, הסיכוי שהוא יסחוף אתכם רגשית דווקא בפשטות ובישירות שלו, גדול במיוחד. מכיוון שבתוך חוסר התחכום שלו והנגישות הגדולה של הסרט, מסתתרות דווקא כמה אמיתות חיים שיגרמו גם לכם להרים גבה מופתעת לא מעט פעמים במהלך הצפייה.

"וינסנט הקדוש", מאכלס שלל גדול של הופעות משחק משובחות אבל נדמה שדווקא הדיאלוג בין זוג כוכביו הלא שגרתי, מקארתי הידועה יותר כקומיקאית פרועה לבין מארי, הידוע כסוג של משוואה עם נעלם מצליח לגעת בדיוק בלב ולייצר אצלכם בלב איזו תחושה של זיכרון מתוק ונעים במיוחד. הופעת משנה משעשעת במיוחד של נעמי ווטס, בתפקיד זונה טובת לב תהפוך לקלאט אין ספק.

גם אם סצינת הסיום של הסרט הזה היא סוג של החמצה אמריקאית בפני עצמה [מה יהיה עם מחיאות הכפיים והעם האמריקאי], עדין, אפשר לסלוח לה, ובעיקר להבין את מארי שמנסה אולי לומר בהפוך על הפוך, הי, כל הזמן הייתי כאן, אף אחד לא חשב להשתמש בי ולראות כמה אני מתאים בדיוק לסרטים האלו.

 

עצבניות אש-2013-The Heat

אני חייב להתרות בכם לא להתייחס לשם הדבילי שנבחר עבור הקומדיה הזו, כמיטב המסורת של מפיצים ישראלים, שיודעים שיש מסורת כזו ואין להם בעצם ברירה. מעולם לא הבנתי למה אין ניסיון אמיתי להלום את התרגום לשם הסרט המקורי, אבל זה כנראה כבר עניין לבלוג אחר.

"עצבניות אש"- הוא לא עוד קומדיית קיץ דלוחה, ומי שיחשוב כך בגלל כרזת הסרט, או [שוב], בשל השם הדבילי שהוענק לו, יפסיד את אחת הקומדיות המקסימות והיותר מחויכות של השנים האחרונות.

במרכז העלילה [שהיא כמובן לא ממש חשובה] זוג שוטרות בעלות אופי שונה לחלוטין המצוותות יחדיו על מנת לתפוס ברון סמים אכזרי.

בתפקידים הראשיים של הקומדיה הזו, מככבות, סנדרה בולוק, איך לא, בתפקיד חוקרת ה FBI העצורה רגשית והניירוטית, ולמולה בתפקיד השוטרת גסת הרוח והנימוסים, התגלית הקומית החמה של השנים האחרונות: מליסה מקארתי.

זה באמת זיווג משמיים, שכן הניגוד המוחלט בין שתי השחקניות הללו, האחת שתמיד נראתה כמו כוכבת קולנוע והשנייה שלעולם לא תראה כך, מזמין מראש איזה גיחוך קל. אבל אם יוצרי הסרט היו מסתפקים בכך, אכן היה מדובר בקומדיה דלוחה, אבל מחכה לכם כאן הפתעה של ממש:  זו אחת הקומדיות שכתובות בצורה המשכנעת ביותר, והיסודית ביותר שראיתי מזה זמן רב.  כמעט כל סצנה וסצנה בסרט הזה פשוט מפרקת מצחוק, ובניגוד לקומדיות רבות, בהן אתה צריך למצוא את אבני החן בתוך ערימה של בינוניות, נדמה שכאן הן פשוט עפות לך ישר לפנים למשך כל אורכו של הסרט. לצחוק במשך למעלה משעה בקומדיה אמריקאית עם שם [ישראלי] דלוח, נדמה היה לי כמשימה בלתי אפשרית, אבל אחרי חמש דקות מתחילת ההקרנה פשוט היה ברור שהטעות היא כולה שלי- זו קומדיה שהיא לא פחות ממבריקה, וההברקה לא מסתיימת בצירוף הניגודי בין השתיים אלא בכתיבה של סצנות קומיות מושלמות על גבול האבסורד, תזמון קומי, נכון ושורה ענקית של שחקני משנה מעולים הופכים את הסרט הזה לחוויה משחררת על גבול המופרעת, מהזן הטוב.

אם גם אתם, כמוני, לא הבנתם עד לרגע הזה מה יש בה בדיוק במליסה מקארתי שהפך אותה לשם הכי מבוקש בעולם הקומי היום בקולנוע האמריקאי, הסרט הזה יעשה את העבודה. הניגוד בין המראה החיצוני שלה חוסר המודעות שהיא מפגינה בתוכו, היכולת שלה לצחוק על עצמה בצירוף של טקסטים טובים שנכתבים לה ובימוי נכון מוציאים ממנה את כל היכולות הענקיות שלה והיא יוצרת כאן דמות בלתי נשכחת.

בהקשר הזה חייבים גם לומר כמה מילים טובות על סנדרה בולוק, מעטות הן כוכבות הקולנוע במעמדה שיאפשרו לתסריט שלם לעשות צחוק מהפרסונה הקולנועית המושלמת שלהן. בולוק עושה זאת שוב ושוב בסרטים רבים, אבל הפעם נדמה שגם היא מעזה יותר והתוצאה משתלמת. באחת מן הסצנות הבלתי נשכחות בסרט [ספויילר הכרחי], מוצאת את עצמה בולוק נאלצת להגן על נשיותה, כאשר חבורה שלמה של סועדים לא "קונה" את עובדת היותה אישה בכלל, ומתחילה לחקור אותה לגבי ניתוח שינוי המין שעברה שהפך אותה לאישה. כל אישה, ויותר מכך כוכבת קולנוע שקנתה את פרסומה בשל יופייה זקוקה לכמויות אדירות של הומור עצמי בכדי לצלוח סצנה שכזו בהצלחה ולבולק יש כאלו. בכלל, מעטות הן כוכבות הקולנוע שזכו למעמד כוכבות משמעותי המצליחות לזגזג שוב ושוב, ובהצלחה אדירה בין תפקידים קומיים לדרמטיים.

"עצבניות אש" הוא ההפוגה הקומית לה חיכיתם הקיץ הזה והוא יצטרף הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים לרשימת סרטי הקאלט האהובים של כל הזמנים שלכם, כי פשוט תרצו לחזור ולבקר בכל כך הרבה סצינות שלו שוב ושוב.

שווה לזכור שאת כל הסופרלטיבים האלו לסרט מקבלת קומדיה, וכולנו הרי יודעים שלהצחיק הרבה יותר קשה מלרגש.