אימפריית הפשע-2010-Boardwalk Empire

הפרק הפותח של מלאכת המחשבת הטלוויזיונית הזו בוים על ידי מרטין סקורסזה, מאחרוני גאוני הקולנוע הפעילים החיים בעיני, והוא ביקש בו לקבוע את הטון והקו התמטי של מה שהוא  אחת מן הסדרות הטובות ביותר שראה המסך הקטן בשנים האחרונות. יש משהו מעט כפוי טובה בלביים דווקא את פרק האינטרודקציה של סדרה. הצורך להציג את הדמויות הרבות, את איזור הפעולה שלהן ואת קו העלילה, כל אלו גורמים לגודש של אינפורמציה עבור הצופה, וקובעים לרוב האם הוא יישאר ויהפוך לצופה נאמן וקבוע בסדרה. מי באמת זוכר את פרק הבכורה של "סיינפלד" או "עמוק באדמה"? אף אחד אני מניח, אבל את הסדרות האלו מכירים מליונים ועל האיכות שלהן ומקומן בחשיבות ההיסטוריה העשייה הטלוויזיונית קשה להתווכח.

ל"אימפריית הפשע" יש אתגר אדיר, לא רק שהסדרה מצולמת בתקופת זמן המצריכה שיחזור היסטורי דקדקני ומוקפד, הצגתו של קו העלילה בתוך התקופה הזו' צריך לעניין ולמשוך את הצופה. אני ממליץ למי שיכול לבקר באטנלנטיק סיטי וגם בווגאס לעמוד על ההבדלים בין שתי בירות החטאים האמריקאיות שהן בעצם ההבדל בין החוף המזרחי הסגפני האפל והקודר לבין החוף המערבי שבירתו היא קליפורניה המזוייפת. לשתי הערים האלו כוח סינמטי ממגנט ושתיהן כיכבו באינספור יצירות מופת קולנועיות. אחד מסרטיו הטובים ביותר של סקורסזה, הגם שלא זכה בזמנו להערכה הראויה הוא "קזינו" שעלילתו היצרית מתרחשת בווגאס. "אימפריית הפשע" הוא התיקון המסחרי שלו לא זכה "קזינו".

האפרוריות של עיר ההימורים המזרחית, אטלנטיק סיטי, על הכאוס המוסרי והערכי של תושביה, לא זכורה לי באופן פילמאי מדויק ומרתק כל כך כמו שהיא מוצגת ב"אימפריית הפשע". השחזור של שנות העשרים הוא לא פחות ממרהיב ומספק כר נרחב של מיזנסצנות דרמטיות מוקפדות. את קו העלילה הדרמטי מובילה דמותו של נאקי, פוליטיקאי מושחת עם קודים מוסריים משלו שאינו נעדר רגש. הוא מוביל את העיר, קובע את החוקים, מיטיב עם מרעיו והודף את שונאיו בניהול פאטריכאלי יעיל. זהו ללא ספק תפקיד חייו של סטיב בושמי, אחד מן השחקנים המוערכים בתעשיה האמריקאית שמקבל פה הזדמנות חד פעמית להציג את מנעד היכולות שלו. הוא מוקף בשחקני משנה אלמוניים לחלוטין שכולם לא פחות מנהדרים. יש משהו ביעילות של שחקנים אמריקאים שהם לא פחות ממעולים כאשר הם מוכוונים נכון ותפקידם כתוב ומבוים בצורה הולמת.

בדומה למד מן, "אימפריית הפשע", היא הוכחה לכך שאין קשר בין  יצרים הקמאים המניעים את גיבורי תקופתם לבין נאיביות שלכאורה מיוחסת להם מכיוון שהם שייכים לעידן "אחר". יוצרי הסדרה הזו יכולים ללמד דבר אחד או שניים על עוצמות רגשיות ועל הטבע האנושי החשוף והשורד.

"אימפריית הפשע" היא עוד הוכחה לכך שהטלוויזיה ניצחה את הקולנוע בנוק אוט של ממש. כמעט כל מה שאיכותי ומוקפד קורה היום בטלוויזיה. הסדרה הזו היא עוד מסמר בארון של סרטים גרועים שמפיקה הוליווד בכל שנה עטורים בפעלולי מחשב, מלאים בכוכבים, עתירי תקציב ושאין להם ערך מוסף קולנועי בשקל. המסך הקטן שתמיד היה נחות, הופך בזכות סדרות כמו "אימפריית הפשע", "עמוק באדמה","מד מן" ואחרות, לכל מה שמרתק ומעניין בעשיה פילמאית ובאופן שאיש לא חזה אותו, הוא הופך אט אט לחשוב יותר ובעל משקל סגולי ביצירת יצריות בלתי נשכחות, בדיוק כמו שפעם סרטים היו.

נהג מונית-1976-Taxi Driver

סרטו פורץ הדרך של מרטין סקורסזה  מ1976 ,הוא אבן דרך של ממש בקולנוע האמריקאי ואחד מן הסרטים ששינו את תעשיית הקולנוע האמריקאית מן היסוד.

סיפורו של נהג מונית, יוצא ויאטנם מעורר בנפשו, שדרך עיניו נפרשת עבור הצופה ניו יורק דקדנטית, מושחתת ואפלה הוא מאסטר-פיס קולנועי מענג לכל אורכו. חשוב לראות את הסרט הזה גם בקונטקס בו ראה אור. ניו יורק של סוף שנות השבעים, היא עיר הרבה פחות "נקיה" ומלוקקת מהכרך הגדול התיירותי המוכר לרבים מתקופות מאוחרות יותר. ניו יורק המטונפת של נהג מונית, אינה מתקיימת היום באותן עוצמות- זוהי היא עיר ששייכת יותר ויותר לבעלי ממון ופחות לדמויות אקצנטריות מהזן שממלא את סרטו של סקורזסה.

את התסריט המבריק כתב פול שרודר, בעקבות מצוקה נפשית שחווה, והרעיון של נהג מונית רדוף שדים הבוחר בעבודה הזו מכיוון שהוא ער כל הזמן ואינו מצליח לישון הוא סוג של עיבוד מודרני משהו לסיפור הקצר הנודע של צ'כוב- "לישון". השינה, או ליתר דיוק המחסור בשינה שמדרבן כל הפרעה נפשית שהיא אל הקצה הם מוטיב מרכזי בסרט הזה.

התסריט המבריק הזה נדחה על ידי האולפנים הגדולים, ובסופו של דבר קרם עור וגידים כהפקה עצמאית קטנה יחסית שהניבה את אחת ההצלחות המסחריות והאומנותיות הגדולות של העשור. שיתוף הפעולה המיתולוגי בין מרטין סקורסזה לשחקן שהיווה עבורו השראה, רוברט דה נירו, הוא שילוב מופתי תמיד. "השור הזועם", "קזינו", שנעשה מאוחר הרבה יותר- כולם נחשבים ליצירות מופת קולנועיות. הזעם הכבוש הטמון במימדים הפיזים של הופעותיו של דה נירו, בעיקר בצעירותו, הלם מאד את הדמות הכאוטית של טרוויס, נהג המונית המעורער בנפשו אשר מחליט בסופו של דבר "לנקות" את העיר מן הזוהמה המוסרית שלה ולהביא סוג של צדק מהיר בעל איכויות תנכיות לעיר החטאים הזו.

ג'ודי פוסטר, לאותם ימים ילדה שחקנית פופולארית מסרטי דיסני משחקת כאן בסרט בתפקיד של ילדה-נערה זונה אותה מאמץ טרוויס אל חיקו ומחליט על דעת עצמו להושיע אותה מגורלה. זהו אחד מן המעברים היפים של שחקנית ילדה לתפקידי מבוגרים ופוסטר, כמו דה נירו הפכה לאחת מן הכוכבות הבולטות של הוליווד בשני העשורים שלאחר הפקתו של הסרט. בדומה לנטלי פורטמן ב"לאון" גם זו היתה הופעה שערוריתיית שחוללה סערה ציבורית רבה שרק הוסיפה לעניין הרב של הקהל בסרט.

ניו יורק של אוהביה מעולם לא נראתה יפה, מסוכנת ומסעירה יותר מאשר בסרטו זה של סקורסזה.נדמה שתמצית היופי האורבני על כיעורו והזוהמה האנושית שהוא מספק כתפאורה, נמצאים בסרט הזה כעדות אותנטית בצילום מגורען על גבול הדוקומנטרי ממש.

הסרט הוא אבן דרך של ממש בהשכלה קולנועית של כל יוצר קולנוע. הוא הפך את יוצרו לאיקוון קולנועי של ממש, את כל המשתתפים בו לכוכבים גדולים, והוא בעיקר הוא דוגמא לכוחו הנארטיבי של קולנוע בעידן החדש. אחרי תקופת הובלה של בימאים צרפתיים כטריפו וגודאר, לקח דור צעיר חדש של בימאים אמריקאים כג'ון קסווטס ומרטין סקורסזה בראשם,  את עקרונות התמות הקולנועית החדשניות של בימאי הקולנוע הצרפתי אותם העריצו, למדו את עקרונותיהם, שיכללו אותם והפכו אותם לעדכניים, נגישים ובעיקר מרגשים יותר מאלו של עמיתיהם הצרפתיים, באופו שאיפשר נגישות רגשית רבה יותר לעבודות שלהם וסחף צופים רבים יותר לאולמות.

אם את קולנוע הגל החדש הצרפתי, קולנוע המיין הסטרים לא טרח מעולם לאמץ, הרי שאת הוורסיה הפופלארית שלהם שיצרו סקורסזה ועמיתיו בסרטים דומים לנהג מונית, הפנימו גם ראשי אולפנים גדולים בהפקות מרכזיות גדולות יותר עד היום.

סאונד בייטים רבים של גיבור הסרט טרוויס, נכנסו לפנתאון הקולנוע וזכו לאין ספור עיבודים ופרודיות שרק מעידות על מעמדו האיקונוגרפי של הסרט. הפראפרזה הזכירה ביותר שלהם שייכת לסצינה החזקה ביותר בסרט שבה מנהל טרוויס הבודד דיאלוג עם עצמו מול הראי וצובר אומץ לפני מעשה הטבח המחושב שלו ברחבי העיר:?.Are you talking to me

נדמה לעיתים שכל תיאור בדידותו של האדם בעידן המודרני, שרק תעצים מאז, טמונה במשפט היחיד הזה ובדמותו הכאוטית של דה נירו החוזרת עליה כמה פעמים אל מול הראי ומחפשת ואלידציה לכוחה וקיומה.

הקולנוע האמריקאי העצמאי של אחרי "נהג מונית", אינו דומה לזה שלפניו. הוא בועט, עצבני ובעיקר כמעט תמיד מרגש מאד. "נהג מונית", בעיני שלי,  זוקף לזכותו את מרבית הקרדיט על כך.