בין כוכבים-2014-Interstellar

בעולם אשר משאביו התדלדלו עד דק, משלחת של חוקרים אמיצים יוצאת לחקור אחר אפשרויות אחרות, להתמודדות עם המחסור המצמית של תושביו. אם זה נשמע לכם כמו עוד תוכן מתיש של סרט MV5BMjIxNTU4MzY4MF5BODI3MjE@._V1_SX214_AL_מדע בדיוני, כדאי שתחשבו על כך שוב, סרטו של כריסטופר נולן עוסק דווקא בדיון [אחר] המעניין ביותר לאדם ובו בעת יתכן שאולי המרתיע ביותר: הזמן ומשמעותו בחיינו. המבנה התמטי הסיפורי במקרה של נולן הוא רק תירוץ עלילתי להנעה. יש יאמרו אפקט המגאפין [מונח שטבע היצ'קוק על מנת לומר, מאום, כלום, רק קטליזטור עלילתי שלאיש אין בו עניין של ממש בהמשך].

זוהי אולי הנקודה המפתיע ביותר בסרט הזה מהבחינה העלילתית שכן מהר מאד הוא תופס ממדים של אפוס רב מימדי של ממש המעלה שאלות קיומיות מרתקות ומעמת אותנו עם קשת הרגשות והצבעים האנושית המתקיימת כולה אל תוך תפיסת הזמן הזה שלנו, מה אנו עושים איתו, עם חיינו, ועם העובדה שהוא חומק מאיתנו כל הזמן באופן שנתקשה לנצח אותו.

הגם שמדובר ביצירה ארוכה הדורשת סבלנות של ממש מכל צופה קולנוע עכשווי ואף מתאגרת אותו בשל אורכה, [מה שבטוח נולן עצמו, "לקח את הזמן" והסרט עצמו אורך כמעט שלוש שעות תמימות]. היא שובה אתכם בסוג של קסם איטי שיהלך עליכם.

יש משהו בדיוק על מרחב הזמן, על משמעותו, על מגוון הצבעים שהוא מכיל לגבי הקיום האנושי ודרך הדיון של נולן בו שמצליח להמריא ביצירה האפית הזו שבחלקים רבים שלה היא מרגשת. מרגשת מאד אפילו. העולם הויזואלי שלה מרתק וקשה להימנע מהשוואות עם "כוח משיכה" המצויין ששלט שנה שעברה באקרנים ושלא לתהות כיצד זה הפכו סרטי המדע הבדיוני "החדשים" לסוג של קרקע מוצלחת כל כך לדיונים אינטלקטואלים מורכבים ועדינים על משמעות החיים.

כן, יש איזו מידה של טרחנות תיאורטית בחלקו של הסרט, והיו מי שטענו שהוא צריך היה להיות קצר יותר, אבל זו טעות, זוהי יצירה קולנועית שלמה מאד, מלאה מאד ובעלת חזון פילומגרפי מדוייק. אם אתם מצויידים במידת הסבלנות הנדרשת אליה, היא מספקת קרקע נרחבת להנאה ולדיון פנימי מרתק שהיא תביא עימה אצלכם לאחר הצפייה.

שורת הכוכבים בסרט נהדרת, וגם אם יש תחושה שראיתם בשנים האחרונות את מתי מקונוהי ביותר מדי סרטים, זה כנראה עוד סרט שתפור היטב על מידותיו, הג'ון ויין המודרני המעז. אן האתווי מצליחה שלא להרגיז מדי בסרט הזה ותפקידי משנה מעולים במיוחד של מייקל קיין, מאט דיימון ובעיקר ג'סיקה צ'סטיין הנדירה הופכים את הסרט הזה ליצירה מהודקת מאד מבחינת משחק.

נולן מתאגר את הסבלנות שלנו כצופים אולי בעידן שבו המקסימום שאנחנו מוכנים לספוג הוא עוד פרק מדוד באופן מדוייק של 45 דקות מעוד סדרת טלוויזיה משובחת, ומזכיר לנו שהזמן, כמו הקולנוע עצמו, הוא יצירה רפלקסיבית בפני עצמה שאינה זקוקה לתיחום בלתי פוסק עם ברייקים של  פרסומות.

יש משהו שמהדד לאורך הצפייה ביצירה הזו, סוג של עונג ורכות מהזן הלא מתאמץ ואם מתמסרים לה, לדיון שהיא מעלה ולוויזואליה הנדירה שלו, היא מרגשת מאד.

 

 

 

 

 

העיתונאי-2012-The Paperboy

סרטו של לי דניאלס, "העיתונאי",  במאי "פרשס" המוערך," עורר לא מעט סקרנות בהקרנות המוקדמות שלו בפסטיבל קאן האחרון, וסערה לא קטנה כשהוקרן. כשמדובר בדניאלס, צריך להיות ברור לצופה קולנוע שלא תקבלו מוצר הוליוודי ספוגי. "פרשס" היה אחד מן הסרטים העצמאיים הבועטים והחזקים של השנים האחרונות. ומי שציפה כי "העיתונאי" יהיה סרט הוליוודי שיגרתי מכיוון שהוא מכיל כוכבים גדולים, לא יכול לטעות יותר.

"העיתונאי", [אחת מבחירות השם העברי לסרט האומללות ביותר של כל הזמנים שנעשו כאן], הוא לא סרט לצופים רכי לב. הוא קשוח, בעל מיניות ואלימות גראפים מאד ובו בעת קשה להסיט ממנו את העין גם לא לדקה אחת שכן הוא מרתק, עוצמתי ובעל כנות פילמאית מהזן הנדיר. מהסוג שהופכת את דניאלס בעייני ליוצר האמריקאי המרתק ביותר שהופיע בעשור האחרון.

הסרט מבוסס על ספר, מציג סיפור של עורך דין המגיע לחקור את הרשעתו של אסיר[ג'ון קיוזאק] ולקיים לו משפט מחודש. העלילה ממוקמת בלב אזור הביצות של פלורידה לקראת סוף שנות השישים. למסע ההזוי, לזיכויו של האסיר, יוצאת לדרך חבורה שלמה הכוללת את עורך הדין, [מתיו מקונוהי], אחיו של עורך הדין,[זאק אפרון],שחיין מצטיין לשעבר, העובד כמחלק העיתון המקומי, פרח משפטים מפוקפק, ואישה [ניקול קידמן], הנופלת שבי ומתאהבת באסיר לאחר שהיא מתכתבת עימו בעודו בבית הכלא. מי שמתבוננת בסיפור המעשה ומספרת אותו היא עוזרת בית חטטנית במיוחד, [הזמרת מייסי גרי בהופעת בכורה קולנועית]  בקולה שלה נמסר סיפור הפרשיה העגומה שסופה הוא כרוניקה יודעה מראש של רוע אנושי אל מול נאיביות.

אני מתקשה לראות את "העיתונאי" כסרט מתח שהעלילה הדרמטית שלו היא לב העניין. הסרט הוא בסופו של דבר סרט על הטבע האנושי של בני האדם. מה מרתק אותם?, מה מניע או שובה את ליבם וקובע את מהלך חייהם לטוב או לרע ומה בעצם מפעיל אותם.

אם מישהו חשב שדניאלס מביים דמויות אורבניות בלבד, הסרט הזה יפתיע אותו. אווירה דרומית מלנכולית, של איזור כפרי, של גיבורים שנפשם וחייהם שסועים משורטטת על ידו ביד אמן של ממש כמו גדל באיזורי הביצות המפגרים והנידחים של היבשת העצומה הזו.

כל הדמויות בסרט אבודות כמו יצאו ממחזה משובח של טנסי ווילאמס, כולן מחפשות סוג של מטרה להמשך קיומן. יותר מהכול נדמה הסרט כשירטוט של אומן וירטואוזי מודרני את העצבות  של העידן ואת המלנכוליה הרגשית של מסע החיים של גיבוריו.

דניאלס דורש התמסרות מוחלטת משחקניו לתמונה הכוללת שהוא מבקש לתאר כבמאי. כשמדובר בכוכבים גדולים שהסרט הזה מלא בהם, לא מדובר בעניין מובן מאליו.

"העיתונאי", עטור בכוכבים גדולים שניכר בכולם, ללא יוצא מן הכלל, שחיפשו, ומצאו, אתגר משחקי של ממש בסרט שיהפוך לציון דרך בקריירות של כל אחד ואחת מהם. הסרט, על אופיו המחוספס יגרום לכם לטעמי להתאהב בכנות שלו, בעצב ובמלנכוליה שהוא מציג ובעוצמות הרגשיות שלו, שמסוגן לא נראו זמן רב על המסך.

ניקול קידמן, בתפקיד אישה קלת דעת המאוהבת באהבה, קובעת את גורלה ורושמת פה את אחד מן התפקידים הגדולים והשנויים ביותר במחלוקת בקריירה עשירה ומפוארת גם כך. הכוכבת בת ה 45 בעת צילומי הסרט הזה, רושמת לעצמה כאן את ההופעה המינית והפרובוקטיבית ביותר בקריירה שלה בסוג של פרידה מהדימוי שפרסם אותה. גילה המתקדם לא יאפשר הופעות רבות נוספות מהסוג הזה. זו הופעת משחק מרשימה שלה, משכרת, אדריה וראויה לאוסקר לחלוטין, אך ספק אם לאקדמיה ההוליוודית יש את האומץ לתת את הפרס היוקרתי על תפקיד שערורייתי ושנוי במחלוקת כל כך.

גם זאק אפרון, כוכב הנעורים, רושם לעצמו את כאן הופעה מדויקת, מרגשת וסוחפת שמסבירה מדוע הוא הטום קרוז של העידן החדש ולמה מדובר כאן בצעיר שהעשור הבא שלו אמור להפוך אותו לאחד מן הכוכבים הגבריים המובילים הטובים ביותר. בעוד שרבים מבני גילו ודורו בוחרים לשחק בתפקידים קלים ומכניסים, הוא בוחר כאן אתגר משחקי של ממש, והרגישות והכנות של משחקו הם לב הסרט באופנים רבים.

כל הופעות המשנה בסרט הזה מרתקות, השימוש של דניאלס בזמרת בעלת הקול הצפצפני מייסי גרי, מבריק, והיא מפתיעה לטובה ומרגשת. ג'ון קיוזק רושם הופעה מאיימת, נחושה מאד, על גבול מטרידה וגם מתיו מקונוהי מצליח לרגש מאד בתפקיד עורך דין שנפשו מסוכסכת, במעין פראפרזה על תפקיד הפריצה שלנו לפני קרוב לעשרים שנה במותחן בעל מאפיינים דומים עם סנדרה בולוק. ["עת להרוג"].

הדרום, על איזור הביצות העני שלו, מעולם לא נראה מטונף ומרהיב יותר באף סרט שראיתי המתרחש באזור הזה והוא בעצמו הופך לרגעים לא מעטים כגיבור של העלילה עצמה.

חלק מן האנשים עזבו במהלך הקרנת הסרט, חלק הפריעו או גיחכו בחוסר נוחות במהלכו. איש מהצופים לא נשאר אליו אדיש. לטעמי, ה"עיתונאי" הוא הכול חוץ מסרט שגרתי. הוא בוטה, בועט משובח, מלנכולי ושובה לב בכל אספקט של העשייה הקולנועית שלו, אין בו פריים אחד של שעמום או שגרה.

הביקורות ברחבי הרשת על הסרט הזה חלוקות, חלק גדול מן המבקרים אינם אוהבים את הסרט הזה, נדמה לי שלי, שאין מספיק סופרלטיבים שמאפשרים לי  לאהוב אותו יותר.