הפיתוי-2017-The Beguiled

הדרום הגווע ומורשתו, הם הגיבור האמיתי של העיבוד המחודש של סופיה קופולה לסרטו של דון סיגל מ 1971, והגסיסה הזו מרתקת, איטית ובעיקר מרהיבה מהבחינה הקולנועית עד לרמה לירית ממש. בדיוק כמו תובנת מדינות הקונפדרציה, על תבוסתן הצפויה, או ליתר דיוק חוסר יכולתו המובנית לנצח את מדינות הצפון העשירות והחזקות יותר במלחמת האזרחים בארצות הברית.

MV5BMTg5NjY3NDYxMl5BMl5BanBnXkFtZTgwMjI5ODgyMjI@._V1_UX182_CR0,0,182,268_AL_עלילת הסרט ממוקמת ב 1864 כאשר התבוסה הבלתי נמנעית כבר נשמעת באופק, תרתי משמע, הדי התותחים משדה הקרב נשמעים היטב גם בפנימית הבנות הנטושה אותה מנהלת ביד רמה מורה מזדקנת(ניקול קידמן) שנעוריה, וגם ההזדמנויות שהציבו בפניה החיים, כבר מאחוריה. ביחד איתה, חבורת נערות בעלות חוסר מזל דומה, אין להן לאן ללכת או איך לעזוב את הפנימיה הנטושה. חייל צפוני פצוע ממוצע אירי מוצא את דרכו לשערי הפנימיה ומקבל מהן מחסה, הופעתו, מטלטלת את האיזון העדין בין דרות הבית.

ישנם קווי דמיון רבין בין סרט הבכורה של קופולה, חמש ילדות יפות, שעסק גם הוא, בקווים דומים למדי של איפוק, בהגנה מעוותת של זוג הורים בפרברים אמריקאים על המיניות המלבלבת של בנותיהן יפות התואר עד למצב של חנק, וטרגדיה של ממש. סרט הבכורה המשובח ההוא לא רק שסימן את קופולה הבת כיורשת פוטנציאלית לגאונות הקולנועית של אביה, אלא חשף לעולם את הצד המבוגר של קירסטין דאנסט, שכיכבה בו ונתן לה תו של שחקנית איכותית ובכך הצליחה לעשות מה ששחקנים ילדים רבים לא הצליחו, לקפוץ למדרגה הבאה של עולם השחקנים הבוגרים. הקשר ארוך השנים בין השניים נשמר, והוליד בסופו של דבר גם את מארי אנטואנט המופתי שזכה להצלחה חלקית בלבד.

קופולה תובעת סבלנות מצופיה בעולם שבו יכולת הריכוז והקשב יורדת והולכת, הסרטים שלה איטיים, מחושבים ומבקשים מן הצופה לחשב בעצמו מסקנות בעקבות תנועות מצלמה, אווירה או דיאלוגים. הדינמיות התזזיתית המאפיינת רבים מן הסרטים העכשווים זרה לה, ומדובר בבחירה אומנותית מעזה מהזן ששמור לבימאים כוכבים המגבשים לעצמם מכלול של סרטי אוטר שאינו מתפשר. הפיתוי, כפי שבחרו מפיצי הסרט בארץ לקרוא לו, הוא כוכב מרשים במיוחד בחגורה של הבימאית הזו שמבשילה והופכת להיות היוצרת הנשית המעניינת ביותר בעולם. זכייתה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן האחרון,(האישה השניה בלבד בתולדות הפסטיבל הזוכה בפרס), מחזקת ומהדקת את הקביעה הזו.

מלחמת האזרחים בארצות הברית אשר קבעה במובנים רבים את אופייה של המדינה הפדרלית החדשה שצמחה ממנה הייתה מלחמה על אופי, דעות, סגנון חיים, ערכים ודת. זו היתה מלחמה אשר בראש ובראשונה נבעה מתוך אינטרסים כלכליים מובהקים והבדלי תפיסה כלכליים בין מדינות הדרום והצפון. הקלישאה המקובלת כאילו מדינות הצפון פתחו במלחמה לביטול העבדות בדרום, הופרכה כבר על ידי לא מעט היסטוריונים, אבל זו, באופן מפתיע כל כך, היא נוכח נעדר בלבד בעלילת הסרט. "העבדים עזבו כולם" אומרת אחת מן התלמידות לאורח הלא קרוי, החייל הפצוע(קולין פארל), מהגר אירי, שכל פשעו הוא שהתגייס לצבא הצפון תמורת תשלום ימים בודדים לאחר שירד מספינת ההגירה מאירלנד למדינה זרה לו, ולמלחמה לא לו.

בתוך עולם הולך ונעלם של הזדמנויות ותקווה לעתיד מפואר יותר, תלמידות הפנימיה ממתינות לגורלן בשקט מתוח מהול בשגרה סיזיפית, מעבדות את הגינה ומטפלות בבית ואחת בשניה באדיבות דרומית מעושה, שניכר בה בעיקר געגוע לימים יפים יותר. "אבי היה מארח כאן נשפים" אומרת דמותה של קידמן לחייל הפצוע, מתגעגעת לעבר המפואר של הבית, ועימו לעבר המפואר של הדרום כולו.

הגסיסה האיטית של "מורשת" החיים הדרומיים, מרהיבה כאן במיוחד. תמונות טבע דוממות, הופכות לאורך הסרט לגיבור נוסף, שהוא עד לעולם גווע שהולך ונעלם. למתח המיני בין הבנות שהם ספק אורחות ספק כלואות בפנימיה מצטרפת דמותו של החייל הצפוני הנאיבי המבקש רק להמשיך לחיות, ולשנות את חוסר מזלו מאירלנד הענייה ביבשת המובטחת שהיא גן עדן חרב של מלחמה ושל חוסר טולרניות בין גישות שני הצדדים לדמותה המתהווה של ארצות הברית.

זהו סרט המלוהק באופן מרשים במיוחד, נדמה כי קידמן המתבגרת היא הבחירה המושלמת לאישה יפה המתקשה להשלים עם יריבות צעירות ויפות ממנה, קירסטין דאנסט כבר איננה "ילדה יפה" יותר, אלא אישה בשלה שסימני הגיל אוחזים גם בה. אל פאניג על איכויות הנעורים השובבים והמוטרפים של בתפקיד הנערה המחוללת והמציתה את המהומה היא שחקנית מרשימה שגם אחריה כדאי לעקוב. מעל כולם, כך נדמה לי, זו הופעתו של קולין פארל שבגר, ומעניק עומק של ממש לדמויות הפרחחיות שהוא נקרא לגלם שוב ושוב, והעומק הזה קיים ומרגש.

הפיתוי הוא חוויה איטית, מחושבת של אוהבי קולנוע, משחק ומבע קולנועי משובח. הוא מהנה בכל רובד שלו ומצליח להביא את אותה חווית דקדנטיות של הדרום הגווע, שסרטים רבים עוסקים בה, אך לא תמיד מצליחים להעביר אותה. קופולה מצליחה במקום בו רבים נכשלים, בין אם מחסור הבנה של אותה תרבות גוועת, ויחודה ובין אם בזכות הקשר היחודי המבריק והכמעט אנרכיסטי שהיא עושה בין מיניות, סגירות רגשית וסגירות מחשבתית של גיבורי הסרט והעלילה העדינה המורכבת ורבת הרבדים שלו.

 

הסוד שבעיניים-(The Secret in their Eyes (2015

לעניין כוונות טובות המובילות לגיהנום, ככל הנראה ש"הסוד שבעינים", מה שאמור היה להיות מוצר מיינסטריימי יעיל ברמה הבידורית לפחות, טיפס בכל המדרגות האפשריות לשם.

MV5BMjE0ODU1NDE0Ml5BMl5BanBnXkFtZTgwNzc4Njc3NjE@._V1_SX214_AL_במרכזו של סרט המתח הזה בכיכובם של ג'וליה רוברטס, ניקול קידמן [בתפקיד משני], וצ'וואטל אג'יופור [12 שנים של עבדות] פרשיית מתח-נקמה מהזן המוכר. בתה של שוטרת במחלק רצח נרצחת והיא [רוברטס] ושותפה למחלק הרצח מחליטים להקדיש את חייהם למציאתו של הרוצח והעמדתו לדין.

גם אם זו לא העלילה המקורית ביותר עליה שמעתם, זה לא צריך להיות צידוק להדיר את הרגליים ממסכי הקולנוע בהם מוקרן הסרט. לקולנוע אנחנו הולכים לא מעט לראות את הכוכבים האהובים עלינו בעוד סרט, ולא בהכרח מחפשים את העלילה המקורית או המבריקה ביותר. מדובר לעיתים במפגש דמיוני שלנו עם חבר טוב משכבר השנים, ובמקרה של רוברטס החוגגת חצי יובל לסרט האיקונוגרפאי "אישה יפה", זה אולי הזמן לעמת אותנו עם מרחק השנים שעבר והתביעה הבלתי מתפשרת שלה שנכיר בה גם כשחקנית טובה. נדמה שגם פרס האוסקר על תפקיד ראשי, [ארין ברוקוביץ] מתקשה לטשטש סטיגמות של תפקיד של זונה טובת לב שכל העולם ממשיך לאהוב.

אורי קליין כבר כתב באחד ממאמריו בהארץ כי ג'וליה רוברטס של אישה יפה, אינה קיימת יותר למצער רבים. רוברטס דוהרת לכיוון גיל החמישים. זה בסדר וזה קורה לכולם, זה כואב אולי כשזה קורה לדמות פנטסמטית שכולנו רוצים להמשיך ולאהוב. אבל לזכותה של רוברטס יש לאמר שהיא לא עושה מאמץ מיוחד לשמר את האייקון ההוא. הופעתה החיצונית ב"סוד שבעיניים" מתעקשת להציג אותה כאישה רגילה במיוחד, על סף שנות החמישים שלה, ומן הפער בין הדמות הקולנועית לבין הפרסונה של רוברטס כשהיא מקדמת את הסרט בראיונות ג'נקטים לעיתונות, אפשר אפילו לומר שמישהו השתדל במיוחד לכער את "האישה היפה" ועשה כל מאמץ להשוות לדמות הבלשית שהיא מגלמת בסרט ניחוח של אמינות.

מה חבל שזהו הפרטמטר היחיד של אמינות ש"הסוד שבעינים" יכול לזקוף לזכותו. בכל אספקט אחר שהוא מדובר בסרט שסביר להניח שכוכביו, וגם רוברטס בתוכם ישתדלו לייתר מתוך מכלול האוטר של עבודתם הקולנועית.  יש משהו מפתיע כל כך בעובדה ששתי כוכבותיו הגדולות "נרדמו בשמירה" ונתנו לעצמן להיות חתומות על מוצר נחות כל כך.

שום דבר בסרט הזה לא עובד. גם עלילה פשוטה שיכולה הייתה להיות קוהרנטית הולכת פשוט לאיבוד בתוך זמן קצר והצופה המבולבל נדרש לתמרן בין שורת פלאשבקים מן העבר שהמדריך היחיד שלו לתחושת הזמן יהיה רוברטס עם קוקו או בלי, באיפור גרוע יותר או פחות.

נדמה שאפילו שמץ של יעילות קולנועית מהזן הקל שבקלים לא מתקיים בסרט הזה. שמאכלס שתי כוכבות גדולות כל כך, שעל היכולות שלהן אין ויכוח. מרבית הקידום של הסרט המביך הזה נשען על סצינה פילמאית חזקה אחת שהצליחו לחלץ בכל זאת ממהלך הצילומים, והיא של רוברטס המגלה כי בתה היא קורבן הרצח. זוהי סצינה מרגשת, אולי מרגשת יותר ממה שהיא באמת לאור העובדה שהיא בודדה לחלוטין בתמהליל של צלולוויד שהלך פשוט לאיבוד ומישהו ניסה לעשות משהו ולחבר אותו לסרט קוהרנטי כלשהוא על רצפת חדר העריכה. אבל צריך יותר מסצינה אחת טובה בשביל לשרוד סרט שלם. ולסרט הזה אין שום עמוד שדרה כלשהוא.

אם הסרט הזה מביך עבור רוברטס הוא מביך עוד יותר עבור קידמן שתפקידו בו קטן. חסר הגיון ממשי והטקסטים שלה נדמים כאילו אינם קשורים לדבר. גם היא קיבלה הזדמנות להשתתף בסצינה אחת ראויה למדי,אבל חוסר הכימיה הבולט בין שתי הכוכבות הטורחות לפרגן אחת לשניה בראיונות קידום הסרט, מעלה געגועים למערכת היחסים בין בטי דוויס לג'ואן קרופורד המנוחה על בימת הההסרטה של "מה קרה לבייבי ג'ין". לא פחות. וגם חוסר הכימיה הזו מצטרף לקטסטורופה הכללית של בימאי שאין לו מושג לאן הוא משיט את הספינה הזו. צ'וואטל אג'יופור שרוכב על גלי האהדה של הסרט המצליח "12 שנים של עבדות", ממשיך להיות החוליה החלשה גם כאן, כפי שהיה בלהיט הגדול שפרסם אותו. הוא שחקן חסר כריזמה לחלוטין שנדמה, גם הפעם ,שכמו נקלע במקרה לבימת ההסרטה ואין בכוחו להושיע כלל.

הן רוברטס והן קידמן שהיו הכוכבות הגדולות ביותר של תחילת שנות האלפיים זקוקות באופן נואש ללהיט. לשתיהן לא היה סרט מצליח מוכח אשר נשען על הופעתן בו, כבר כמה שנים טובות והיכולת שלהן למשוך צופים הולכת ופוחתת מסתבר:

למרות שפתח בקרוב לכ 3000 בתי קולנוע, וקודם באופן ראוי לסרט הוליוודי עם כוכבות גדולות, הכניס הסרט בסופהשבוע הראשון להקרנתו סכום זעום של פחות משלושה מליון דולר, השפלה מיותרת ולא הכרחית במונחים של כוח הכוכבות של רוברטס וקידמן שותפתה.