מופע הקולנוע של רוקי-The Rocky Horror Picture Show 1975

סרטו של ג'ים שרמן מ1975, שלא הובן בשעתו, ואף כשל מסחרית עם צאתו לאקרנים, הפך עם השנים לאחד מן הסרטים הרווחים, הקאלטים והאיקונוגרפים ביותר בתולדות הקולנוע שהשפעתו ניכרת על כל אספקט של התרבות הפופולארית, בפופ, בסרטים ואף בספרות ונגע בדורות שלמים של צעירים שהפכו לקהל מתגבר ונאמן לחן הבלתי פוסק שלו.

"מופע הקולנוע של רוקי", הוא סוג של הפקה על גבול המחתרתית, ומעביר תחושה של אותנטיות לכל אורכו. התחושה היא שהסרט מעביר סוג של חופש חברתי ותרבותי עילאי,והחיבור שלו לקפסולת הזמן בה הוא נוצר: מוחלט. אני מתקשה לראות סרט כזה נעשה, מופץ או מצליח היום בתוך המכונה המשומנת של יחסי הציבור ההוליוודים של האולפנים הגדולים, על אף שלהם אין שום חשש לרתום אזכורים שלו שוב ושוב בעשיה המסחרית שלהם. [עיינו ערך פרק שלם שהוקדש לסרט בסדרה הפופולארית GLEE].

מופע הקולנוע של רוקי, הצליח כל כך מכיוון שהוא אמיתי, ומסעיר את כל החושים גם לאחר שלושה עשורים.

 

זוג צעירים שמרן מאבד את דרכו בליל סערה ומוצא עצמו בפתחה של טירה אפלה בה הוא מוצא מפלט. במהלך הימים הבאים משיל הזוג הזה,[ AKA בראד, וג'נט] מעצמו, בחסות המארח, רוזן טרנסוויסט מטורלל את כל העכבות החברתיות בהן אחז. הצופה נלקח למסע של מתירנות, חופש ושלטון הדעה העצמאית וכל זה קורה באופן חד פעמי יש לאמר, בתוך מחזמר משובח במיוחד שהוא פסקול העשור ההוא.

אם מחזמר, נראה לכם ז'אנר מטופש, שאבד עליו הכלח, אתם צודקים במרבית מן הפעמים, אבל לא במקרה של "מופע הקולנוע של רוקי". הסוגסטיביות מלאת החן העולה מתכני כל השירים, ההעמדה הבימתית שלהם, ותחושת הגראנז' האפלה והמדוייקת שבוקעת מכל טקסט, לחן או עיבוד מוסיקאלי של שיר בסרט הזה, יובילו אתכם לא רק למסע לאהבה לתרבות הפופ אלא גם למסרים ערכיים ברורים וחד משמעיים. השאלה האם יוצריו של הסרט הזה התכוונו בכלל לומר משהו חשוב כל כך, איננה רלוונטית יותר, שכן מבלי משים, הם פשוט אמרו.

קולנועית, הסרט הזה מבויים ביעילות רבה. תקציבו הצנוע ואופיו המחתרתי לא פגמו בכללי העבודה הבסיסים והסרט נראה מצוין עד היום. הסרט נשען באופן ברור על סרטי אימה זולים שהציפו את הקולנוע האמריקאי בשנות החמישים ואיבדו את אמינותם כמובן עם הופעתם של התפתחויות טכנולוגיות חדשות והפכו לסוג של סגנון בפני עצמם הם ההשראה ללב הבימוי של הסרט הזה.

הדמויות של הרוזן המטורף, [טים קרי, אחיו של סולן להקת קווין המנוח פרדי מרקורי]., סוזאן סרנדון הצעירה כג'אנט הנצחית, ועוד שורה ארוכה של שחקנים אלמוניים שזה היה להם רגע השיא הקולנועי היחיד בחייהם כל אחד מהם בנפרד וכולם ביחד, עושים עבודה על גבול המבריק, מהזן שיכול להתבצע רק כאשר מתקיים אותו חוסר המודעות לגבי חשיבות היצירה.

איש מיוצרי הסרט הזה ושחקניו לא חשב שהסרט שהם מצלמים יהפוך עם השנים לתופעה חברתית ולאחת מן ההצלחות המסחריות יוצאות הדופן של תעשיית הקולנוע. והקיום שלהם בתוך חוסר המודעות הזה מביא לחוסר שיקולים מסחריים בסרט עצמו, מה שנדיר מאד למצוא היום בקולנוע.

סביב מופע הקולנוע של רוקי מתקיים פולחן של ממש. זהו סרט שהקרנתו המסחרית, הגם שכשל בתחילה, מעולם לא נפסקה. והתופעה המוכרת ביותר לרבים ממנו, היא סוג של מועדוני מעריצים מתחדשים, בכל העולם המלווים את הקרנת הסרט במופעים תוך כדי שהם לבושים בבגדי הדמויות ומדקלמים את כל הטקסט.

סוזאן סרנדון, כוכבת הסרט, היום בת 66, היא סוג של אייקון קולנועי בשלו, סיפרה לאחרונה בראיון כי ביקרה בהקרנת חצות של הסרט בלוס אנג'לס ביחד עם ביתה ולא הפסיקה להתפעל מהעובדה שהסרט הזה, גם 30 שנה לאחר צאתו מוצא לעצמו רלוונטיות אצל דור שלם של צעירים- זהו בדיוק סוג הקסם של הסרט הזה, המחאה שהוביל כנגד ערכים וצביעות שלא באמת עברו מן העולם, היא עדיין אקוטית במיוחד עבור צעירים, והמבוגרים שרואים אותו שוב ושוב בשל הערך הנוסטלגי שלו, גם הם לא נוטשים אותו.

Don't dream it, be it

היא אולי השורה המפורסמת ביותר מן הסרט הזה. והיא נוגעת עד היום בהרבה מאד לבבות. היא אמירה שמסמנת במובנים רבים את תחילת הולדתו של עידן ההגשמה העצמית, והעלאת חשיבותו של האינדוודואליזים על פני זו של הכלל ומטרותיו האחידות.

עסקה מגונה-2012-Arbitrage

במהלך הצפייה בסרט האלגנטי והמשויף הזה תתקשו להבחין שהבמאי, ניקולאס ג'רקי, הוא בחור צעיר בן 25, בוגר בית הספר לקולנוע של NYU, וזהו לו סרט הבכורה העלילתי הארוך שלו. זו עובדת טרוויה שהיא לא פחות ממעוררת השתאות, כשלוקחים את כל המורכבויות של הפקת סרט אולפנים גדול עם כוכבים מוכרים.

הוליווד מזדרזת לתאר את המשבר הכלכלי שפוקד את ארצות הברית ואת העולם בשנים האחרונות, ועושה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, לדבר על מה ש"בוער" או "חם" בשיח הציבורי. הסרט הראשון והמשובח שדן בכך היה "התמוטטות". "עסקה מגונה" עוסק באותו הנושא בדיוק, טייקונים חסרי מצפון שאת מכלול הטעויות שלהם משלמים בעצם בסופו של דבר כולם. זה נשמע הרי מאד מוכר גם במציאות הישראלית.

אבל יתרונו של "עסקה מגונה" על פני  "התמוטטות", הוא דווקא ברמת הנגישות שלו, הגם שהוא נושא סוג של תחכום משל עצמו ואפילו קו עלילתי קוהרנטי דרמטי ונגיש יותר לחתך רחב  של צופים.  טייקון כלכלי הנמצא במשבר, [בסוג של טוויסט על פרשת ברני מיידוף הידוע לשמצה], העושה הכול על מנת לצאת ממנו, להסתיר אותו, תוך כדי שהוא מתמודד עם דילמה מוסרית נוספת של תאונת דרכים קטלנית בה הוא מעורב.

כמעט בכל פרמטר שהוא, "עסקה מגונה" הוא סוג של הפתעה טובה במיוחד. הן ברעננות שהוא מציג בסוג הטיפול בנושא, במקצועיות הפילמאית שלו, הגם שמדובר בסרט בכורה של במאי צעיר מאד, ובעיקר בסגנון האינטנסיבי והמדוייק שלו. אני מתקשה לזכור מתי בדיוק רי'צארד גיר עשה סרט ממש טוב לאחרונה, והנה, עכשיו הוא עשה. יש הברקה גדולה בליהוק של גיר בתפקיד הטייקון חסר המצפון. משהו בפרסונה הקולנועית המלוקקת של גיר, ובהתבגרות שלו, צולל באופן חד וברור לדמות הזו. שאריות של ה"קצין והג'נטלמן" ניכרות בשחקן יפה התואר הזה, אבל גם 30 השנה שעברו מאז שהפכו אותו לאדם מבוגר שניסיון חייו ניכר על פניו, והופך את משחקו כאן ליעיל ומרשים במיוחד. את אותו הדבר ניתן לומר גם עם סוזאן סרנדון שמסתפקת כאן בתפקיד משנה חזק, ברור ובעל אימפקט חזק במיוחד. ועל טים רות, בתפקיד חוקר המשטרה העקשן.

במפתיע, זהו סרט של שחקנים, לא רק של עלילה או אווירה. שתי תגליות גדולות של הסרט הזה יהיו בוודאי, נט פרקר, בתפקיד החבר לשעת צרה שמוצא לעצמו גיר על מנת שיסייע לו לצאת מהתסבוכת, בהופעת פריצה שגונבת פוקוס מגיר בדיוק כמו שעשה לפני למעלה מעשור, אדוארד נורטון ב "פחד ראשוני", ובתפקיד בתו של דמותו של גיר, הנקרעת בין אחריותה בחברת האחזקות של אביה לבין עתידה שלה, בריט מרלינג, גם היא שחקנית צעירה וחסרת ניסיון יחסי, שמהממת בהופעה משובחת.

"עסקה מגונה" הוא סוכריה מפתיעה. הוא לא עוד סרט אולפנים גדול ועייף. הוא לא מכיל כוכבים גדולים שמקריאים את הטקסטים שלהם בשיעמום, אלא נלחמים על מקומם בכבוד ומזכירים לנו מדוע הפכו לכאלו. שחקנים צעירים המצליחים לבלוט, ותסריט טוב שיחזיק אתכם בכיסאות סקרנים במיוחד. על כל האופרה הזו מנצח ביד בוטחת עם סגנון מגובש במיוחד, במאי צעיר[כן, כבר אמרתי את זה שלוש פעמים בפוסט הזה], שאם זו יצירת הביכורים שלו, יש למה לצפות ממנו בהמשך, בהחלט.

זהו סרט מיין סטרים שמצליח לצאת מלא מעט שבלונות. הוא מעניין, מדויק ומעורר מחשבה. מעטים מסוגו הגיעו לקולנועים השנה.