שף-Chef -2014

תקראו לי פופוליסט, או טרנדי, לא ממש אכפת לי. כל הבאז סביב סרטו החדש של ג'ון פאברו, "שף", מוצדק לחלוטין.  סרט האינדי הזה שהפך לתופעה של ממש, לא צריך יותר מדי צידוקים או הסברים, הוא מדויק, נכון, עושה מצב רוח טוב ומוציא אתכם עם חיוך גדול מרוח על הפנים. [וגם רעב].  גם אם יש MV5BMTY5NTYzNTA1M15BMl5BaCR1,0,214,317_AL_לכם אנטי מאסטר שף או רצון לראות סרטים שבהם הכוכב המרכזי הוא האוכל אותו אנו אוכלים, או התשוקה שלנו אליו ולעשייתו, אני מפציר בכם לתת הזדמנות לסרט הזה. כמי שמקפיד שלא לפתוח את ערוץ 2 לאורך כל העונות האחרונות של תוכניות הבישול שעולות בו ומעמידות בעוד שורה אל מול כיתת יורים מועמדי ריאלטי תאבי פרסום, אין לי ספק שמאז, "החגיגה של בבט", הדני המופתי 'על פי סיפורה של איזק דניסן, לא היה סרט שכולו לב, ולב שנוגע ונובע מהתשוקה הגדולה שלנו לאכול טוב, ובעקבות כך, לחיות טוב, ולאהוב.

למעט הכוכבים הגדולים שפוקדים את סרטו של פאברו, סקלט ג'והנסון, ג'ון לגוזיאמו, סופיה ורגרה [שסוף סוף הצלחתי לפענח את החן האדיר שלה], רוברט דאוני ג'וניור, דסטין הופמן, ועוד רבים אחרים, אשר כולם עלו על סיפון ההפקה הזו ככל הנראה עקב באז מוצדק לתסריט, יש לסרט הזה לב ענק, בדיוק כמו כוכבו גדל הגוף והממדים שמצליח לשכנע בכל פריים שלו, במגושמות שהיא בסופו של דבר תשוקה אדירה ושמחת חיים מהזן שהקולנוע האמריקאי כל כך חסר בשנים האחרונות עקב נפיחות יתר.

סביב סיפור של שף שכוכבו דעך היוצא להגשים את חלומו, ובמקביל לתקן את יחסיו עם בנו ועם גרושתו המפרגנת, [ורגרה], נבנה הסרט הזה שמצליח להשתייך גם לז'אנר סרטי המסע הכל כך אהוב עלי ושיכול להתקיים לטעמי רק ביבשת האדירה הזו והוא עושה זאת באגביות ובהרבה חן.

"שף" חף מכל פוזה של פוליטקלי קורקט, הוא מלא בטוב לב של גיבוריו האוטופיים שכולם מאמינים בחלום של האיש המבשל לנצח את סביבתו הלא מפרגנת. סביב תרבות משאיות אוכל הגורמה הפופולאריות כל כך בשנים האחרונות בארצות הברית ואשר לכאן לא הגיע כלל, יוצא השף המובס בעקבות ביקורת קטלנית להגשים את חלומו ולבשל את מה שהוא אוהב.

"שף" נותן איזה מינון מדוייק של אהבה לחיים, לא רק לבישול. הבישול הוא הכלי דרכו עוברת שמחת החיים של יוצרו וכוכבו. פס הקול של הסרט הוא אחד המשמחים והמדוייקים ששמעתי לאחרונה. וככלל אתם לא תוכלו שלא לתהות עם סיומו של הסרט המשמח הזה, האם לעיתים הפתרון שלנו בהנאה מאומנות קולנועית טובה טמון בכך שהיא צריכה להיות בסיסית כמו אוכל טוב, לשמח אותנו, לענג אותנו ובעיקר לרגש אותנו ולתת לנו מקבילה לחלום קטן משלנו שכל אחד כצופה אוחז בו בוודאי בתחום כזה או אחר.

אם יש לסרט הזה מכשלה אחת היא חסות מסחרית אגרסיבית מדי של טוויטר, אבל גם היא נסלחת, כי כן, בעידן בו אנו חיים, הצלחות גדולות מגיעות מהרשתות החברתיות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן.

"שף"הוא ה feel good movie  של הקיץ הזה, ונחמד שיהיה לנו קיץ כזה שלא הכל חייב להיות בו התפוצצויות מטואורים מכוכב אחר, אלא גם טעם של ממש שקושר אותנו לחיים וליום יום עצמו.

מקום לחלום עליו-2011-We Bought a Zoo

14 השנים שמפרידות בין Good Will Hunting, סרט הפריצה של מאט דיימון, אותו גם כתב ביחד עם שותפו בן אפלק, הם תמצית הסיפור ההוליודי של כוכבים רבים: העוצמה של רגע הפריצה שיש בו הרבה מאד כוח המשולב בתמימות אין סופית לכאורה, אל מול שגרת הכוכבות שיש בה לא מעט נפיחות וחשיבות עצמית מהזן הרע.

"מקום לחלום עליו" הוא מסוג הסרטים שמנסים לקלוע לטעם רחב ככל שניתן ומטרתם אחת,:לשמר את כוח הכוכבות של השחקן הראשי שלהם בקופות הכרטיסים. במקרה הזה כוחו של מאט דימון. אך בסופו של דבר במבול כוונות טובות לא נותר מאומה מלבד מוצר משמים עד לזרא.

במרכז העלילה של הסרט "לכל המשפחה" הזה ,ניצב אב אלמן המעביר את שני ילדיו לבית חדש בשל רצונו להתחיל מחדש את חייו במקום אחר לאחר מותה הטראגי של אישתו. מבלי משים, כיאה לכל עלילה הוליוודית מופרכת, הוא קונה בית הממוקם על אחוזה אדירת ממדים שהיא בעצם גן חיות כושל, המגיע כנדוניה הכרחית לרכישת הבית. כן, אני יודע זה קרה גם לכם כשהלכתם לקנות דירה באם המושבות, לא שמתם לב שבגינה הציבורית יושב אריה ובכל זאת רכשתם את הדירה. זה פחות או יותר ההגיון הלוגי שמכתיב את עלילת הסרט הסאכריני הזה.

"מקום לחלום עליו" מנסה בכל כוחו להיות סרט טוב. קשה לזלזל במכלול האוטר של קמרון קרו, הכולל כמה סרטים מגניבים במיוחד שהטוב ביניהם בעיני היה וישאר "כמעט מפורסמת" וגם ל"ג'רי מגוואיר" יש לי חיבה אדירה, אבל נדמה שקרו איבד גם הוא את מגע הזהב שלו כשזה מגיע לדרך הסלולה של במאי סרטי המיין סטרים. "מקום לחלום עליו" מאוכלס בכמות אדירה של שחקני משנה מעולים, כוכבת אחת אבודה לגמרי שנדמה שלא ברור לה מה היא עושה שם, סקרלט ג'והנסון, בתפקיד מנהלת עבודה בגן חיות, עבודה הדורשת כמובן התרוצצות במכנסונים קטנים לכל אורך הסרט.

מאט דיימון הוא אחד מן השחקנים הרצינים הטובים והמרגשים שיש היום לקולנוע האמריקאי, הבעיה בקריירה שלו בשנים האחרונות, היא בעיקר המחושבות של בחירות הקריירה שלו. כמעט כל הסרטים שלו מרוויחים הרבה כסף, אבל קשה למצוא בעשור האחרון יצירות מופת קולנועיות שלקח בהן חלק כדוגמאת "הכישרון של מר ריפלי" או "סיפורו של וויל האנטינג". איכשהוא בהוליווד המשוואה של כוכבות גדולה היא הרבה מאד סרטים מאד ריווחים ומאד בינונים. גם "מקום לחלום עליו" נכנס לקטגוריה הזו.

בתוך תמהיל מופע הכוכבות הגדול הזה שנועד כולו לשרת את דיימון: להציל גן חיות מסגירה, מעולם לא נראה כמו שליחות רומנטית יותר.

לו יכולתי הייתי מעביר את תקציב הסרט הזה לעירית תל אביב ומציל בו את גן החיות האבוד שלה מלפני שלושים שנה- ככה לפחות לא הייתי זורק כסף על הריצפה.