אופטימיות היא שם המשחק-2012-Silver Linings Playbook

באחת מן הסצינות המקסימות של הסרט שובה הלב הזה, פורסים שני הגיבורים  שלו, האחד בפני השני, את רשימת התרופות נגד דיכאון בהם הם נעזרים תוך כדי שהם מציינים את השפעתה של כל תרופה ותרופה עליהם. שלא במפתיע, הרשימה הזו כוללת תרופות נגד דיכאון פופולאריות במיוחד כיום ומוכרות לקהל הרחב.

יש משהו מאד סוחף בתיאור המציאות והקושי הרגשי אותו חווים בני שלושים פלוס פלוס בעידן החיים המודרני הזה, בתוך "אופטימיות היא שם המשחק", משהו שלא רק שהוא נכון, אמיתי ונמצא מסביבנו כל הזמן, הקולנוע האמריקאי המיין סטרימי לא ממש רגיל לתאר אותו, את הקושי הרגשי ואובדן הדרך הרגשי הגדול של העידן הזה,זה בדרך שהיא פשוטה, ישירה ולא פומפוזית.

יש סוג של כנות בכל פריים ופריים של הסרט הזה, ישירות ומשהו שמאד סוחף באופן התיאורי שלו את חווית המשבר הרגשי והכמיהה לאהבה שמציע העידן המודרני המערבי החילוני לרוב בו אנו חיים.

ברדאלי קופר הוא פט, גבר שקרס נפשית כאשר תפס את רעייתו בוגדת בו על "חם", מבלי שהיה מוכן לכך. חוזר לגור בבית הוריו, אחרי שהות בבית חולים לחולי נפש ומתחיל בסוג של תהליך שיקום מאולץ. אל תוך הנסיון שלו לחזור לחיים תקינים נכנסת אלמנה צעירה, [ג'ניפר לורנס המצוינת], שגם דרך ההתמודדות יוצאת הדופן שלה עם האבל על מות בעלה שולחת אותה אל שולי החברה מכיוון שבאופן לא נורמטיבי בעליל היא מתאבלת על מות בעלה על ידי העובדה שהיא פשוט שוכבת עם כל עובדי המשרד בו עבד אחד אחרי השני ומוצאת את עצמה מפוטרת.

אופן הראיה הציני והמדוייק, בו שניהם רואים את החיים, וחוסר הישע של שניהם להתמודד עם מה שהם רואים כסגירות חברתית של סביבתם, שולח אותם האחד לזרועות השני בסוג של סיפור אהבה שהוא מלא חן וקסם  הנובעים כל הזמן מאותו עמוד שדרה עלילתי כנה של התסריט הזה.

כשחושבים על זה בעצם, אם יש מילה לתאר את הסרט המקסים הזה היא תהיה כנות, כמעט כל דיאלוג או סצינה בו ירגישו לכם אמינים מאד, מעזים מאד ובעיקר אמיתיים במיוחד.

קל להתאהב בשתי הדמויות הפגומות האלו לכאורה בעיקר מכיוון שעמוק בלב אנחנו כצופים יודעים שאנחנו רחוקים מהם מרחק יריקה. כן, גם לאנשים יפים נשבר הלב, וכן קל אולי יותר להזדהות עם סבל רגשי כשהוא עטוף בעטיפת מצליחנות של מראה פיזי מצודד, אבל יש בכך גם משהו מכמיר לב באמת.

הרי גם לאנשים היפים בעולם חייבים להיות כמה רגעי בדידות. וכן, כל אחד מאיתנו חי על המנעד הזה שבו הוא מרגיש יפה מאד או לא יפה בכלל.

לכל אחד ואחד יכל להישבר הלב, וכן, כולנו מרגישים את תחושת הניכור הרגשי שעוטפת אותנו מסביב כשאנחנו סופרים את הדמויות סביבנו או את עצמנו מחפשים אהבה בעידן אינטלקטואלי מנוכר משהו.

העולם הזעיר בורגני של אמריקה הלבנה מתואר כאן בצורה צינית והומוריסטית מהזן ששגורס שהיא מקבלת על עצמה את הידיעה שלא תוכל להשתנות, שכזו היא אמריקה הלבנה הוואספית הבורגנית ובתוכה ובתוך המציאות הזו פועלים גיבורי היום יום שלה.

בדומה לסרטים כגון "אמריקן ביוטי","חלון פנורמי", שגם בהם, כר העלילה, היה החברה השמרנית האמריקאית, והמחסומים הרגשיים שהיא מציבה בפני גיבורים מעורערים הבוחרים לחרוג מן התלם החברתי הנורמטיבי, הרי ש"אופטימיות היא שם המשחק" פורט על נימים של קבלה ושל מאבק אינדוודואלי אישי שיש בו הומור שחור, חוסר כבדות או חשיבות עצמית, והרבה רצון טוב וכן, קורטוב של אופטימיות, בדרך למציאת השביל האישי של חיי הגיבורים שלו, בדיוק כפי שכולנו נאלצים לעשות בעצם ביום יום.

היכולת של הסרט הזה להתחבב על צופים טמונה גם ברשת שחקני המשנה המרשימה שלו: החל מרוברט דה נירו וכלה בכריס טאקר, ג'וליה סטיילס, ועוד שורה ארוכה וטובה של שחקני משנה שכולם מתוזמנים נכון לקרב האנרגיות המשתולל על המסך בין בראדלי קופר שרק מחזק את מקומו בפסגה לג'ניפר לורנס, שבדיוק כעת טובעת בה את חותמה.

מתוק, עמוק, פילוסופי וקליל כאחת. אופטימיות היא שם משחק הוא הסרט המענג של עונת האוסקרים החורפית הזו.

 

 

נהג מונית-1976-Taxi Driver

סרטו פורץ הדרך של מרטין סקורסזה  מ1976 ,הוא אבן דרך של ממש בקולנוע האמריקאי ואחד מן הסרטים ששינו את תעשיית הקולנוע האמריקאית מן היסוד.

סיפורו של נהג מונית, יוצא ויאטנם מעורר בנפשו, שדרך עיניו נפרשת עבור הצופה ניו יורק דקדנטית, מושחתת ואפלה הוא מאסטר-פיס קולנועי מענג לכל אורכו. חשוב לראות את הסרט הזה גם בקונטקס בו ראה אור. ניו יורק של סוף שנות השבעים, היא עיר הרבה פחות "נקיה" ומלוקקת מהכרך הגדול התיירותי המוכר לרבים מתקופות מאוחרות יותר. ניו יורק המטונפת של נהג מונית, אינה מתקיימת היום באותן עוצמות- זוהי היא עיר ששייכת יותר ויותר לבעלי ממון ופחות לדמויות אקצנטריות מהזן שממלא את סרטו של סקורזסה.

את התסריט המבריק כתב פול שרודר, בעקבות מצוקה נפשית שחווה, והרעיון של נהג מונית רדוף שדים הבוחר בעבודה הזו מכיוון שהוא ער כל הזמן ואינו מצליח לישון הוא סוג של עיבוד מודרני משהו לסיפור הקצר הנודע של צ'כוב- "לישון". השינה, או ליתר דיוק המחסור בשינה שמדרבן כל הפרעה נפשית שהיא אל הקצה הם מוטיב מרכזי בסרט הזה.

התסריט המבריק הזה נדחה על ידי האולפנים הגדולים, ובסופו של דבר קרם עור וגידים כהפקה עצמאית קטנה יחסית שהניבה את אחת ההצלחות המסחריות והאומנותיות הגדולות של העשור. שיתוף הפעולה המיתולוגי בין מרטין סקורסזה לשחקן שהיווה עבורו השראה, רוברט דה נירו, הוא שילוב מופתי תמיד. "השור הזועם", "קזינו", שנעשה מאוחר הרבה יותר- כולם נחשבים ליצירות מופת קולנועיות. הזעם הכבוש הטמון במימדים הפיזים של הופעותיו של דה נירו, בעיקר בצעירותו, הלם מאד את הדמות הכאוטית של טרוויס, נהג המונית המעורער בנפשו אשר מחליט בסופו של דבר "לנקות" את העיר מן הזוהמה המוסרית שלה ולהביא סוג של צדק מהיר בעל איכויות תנכיות לעיר החטאים הזו.

ג'ודי פוסטר, לאותם ימים ילדה שחקנית פופולארית מסרטי דיסני משחקת כאן בסרט בתפקיד של ילדה-נערה זונה אותה מאמץ טרוויס אל חיקו ומחליט על דעת עצמו להושיע אותה מגורלה. זהו אחד מן המעברים היפים של שחקנית ילדה לתפקידי מבוגרים ופוסטר, כמו דה נירו הפכה לאחת מן הכוכבות הבולטות של הוליווד בשני העשורים שלאחר הפקתו של הסרט. בדומה לנטלי פורטמן ב"לאון" גם זו היתה הופעה שערוריתיית שחוללה סערה ציבורית רבה שרק הוסיפה לעניין הרב של הקהל בסרט.

ניו יורק של אוהביה מעולם לא נראתה יפה, מסוכנת ומסעירה יותר מאשר בסרטו זה של סקורסזה.נדמה שתמצית היופי האורבני על כיעורו והזוהמה האנושית שהוא מספק כתפאורה, נמצאים בסרט הזה כעדות אותנטית בצילום מגורען על גבול הדוקומנטרי ממש.

הסרט הוא אבן דרך של ממש בהשכלה קולנועית של כל יוצר קולנוע. הוא הפך את יוצרו לאיקוון קולנועי של ממש, את כל המשתתפים בו לכוכבים גדולים, והוא בעיקר הוא דוגמא לכוחו הנארטיבי של קולנוע בעידן החדש. אחרי תקופת הובלה של בימאים צרפתיים כטריפו וגודאר, לקח דור צעיר חדש של בימאים אמריקאים כג'ון קסווטס ומרטין סקורסזה בראשם,  את עקרונות התמות הקולנועית החדשניות של בימאי הקולנוע הצרפתי אותם העריצו, למדו את עקרונותיהם, שיכללו אותם והפכו אותם לעדכניים, נגישים ובעיקר מרגשים יותר מאלו של עמיתיהם הצרפתיים, באופו שאיפשר נגישות רגשית רבה יותר לעבודות שלהם וסחף צופים רבים יותר לאולמות.

אם את קולנוע הגל החדש הצרפתי, קולנוע המיין הסטרים לא טרח מעולם לאמץ, הרי שאת הוורסיה הפופלארית שלהם שיצרו סקורסזה ועמיתיו בסרטים דומים לנהג מונית, הפנימו גם ראשי אולפנים גדולים בהפקות מרכזיות גדולות יותר עד היום.

סאונד בייטים רבים של גיבור הסרט טרוויס, נכנסו לפנתאון הקולנוע וזכו לאין ספור עיבודים ופרודיות שרק מעידות על מעמדו האיקונוגרפי של הסרט. הפראפרזה הזכירה ביותר שלהם שייכת לסצינה החזקה ביותר בסרט שבה מנהל טרוויס הבודד דיאלוג עם עצמו מול הראי וצובר אומץ לפני מעשה הטבח המחושב שלו ברחבי העיר:?.Are you talking to me

נדמה לעיתים שכל תיאור בדידותו של האדם בעידן המודרני, שרק תעצים מאז, טמונה במשפט היחיד הזה ובדמותו הכאוטית של דה נירו החוזרת עליה כמה פעמים אל מול הראי ומחפשת ואלידציה לכוחה וקיומה.

הקולנוע האמריקאי העצמאי של אחרי "נהג מונית", אינו דומה לזה שלפניו. הוא בועט, עצבני ובעיקר כמעט תמיד מרגש מאד. "נהג מונית", בעיני שלי,  זוקף לזכותו את מרבית הקרדיט על כך.