עסקה מגונה-2012-Arbitrage

במהלך הצפייה בסרט האלגנטי והמשויף הזה תתקשו להבחין שהבמאי, ניקולאס ג'רקי, הוא בחור צעיר בן 25, בוגר בית הספר לקולנוע של NYU, וזהו לו סרט הבכורה העלילתי הארוך שלו. זו עובדת טרוויה שהיא לא פחות ממעוררת השתאות, כשלוקחים את כל המורכבויות של הפקת סרט אולפנים גדול עם כוכבים מוכרים.

הוליווד מזדרזת לתאר את המשבר הכלכלי שפוקד את ארצות הברית ואת העולם בשנים האחרונות, ועושה מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב, לדבר על מה ש"בוער" או "חם" בשיח הציבורי. הסרט הראשון והמשובח שדן בכך היה "התמוטטות". "עסקה מגונה" עוסק באותו הנושא בדיוק, טייקונים חסרי מצפון שאת מכלול הטעויות שלהם משלמים בעצם בסופו של דבר כולם. זה נשמע הרי מאד מוכר גם במציאות הישראלית.

אבל יתרונו של "עסקה מגונה" על פני  "התמוטטות", הוא דווקא ברמת הנגישות שלו, הגם שהוא נושא סוג של תחכום משל עצמו ואפילו קו עלילתי קוהרנטי דרמטי ונגיש יותר לחתך רחב  של צופים.  טייקון כלכלי הנמצא במשבר, [בסוג של טוויסט על פרשת ברני מיידוף הידוע לשמצה], העושה הכול על מנת לצאת ממנו, להסתיר אותו, תוך כדי שהוא מתמודד עם דילמה מוסרית נוספת של תאונת דרכים קטלנית בה הוא מעורב.

כמעט בכל פרמטר שהוא, "עסקה מגונה" הוא סוג של הפתעה טובה במיוחד. הן ברעננות שהוא מציג בסוג הטיפול בנושא, במקצועיות הפילמאית שלו, הגם שמדובר בסרט בכורה של במאי צעיר מאד, ובעיקר בסגנון האינטנסיבי והמדוייק שלו. אני מתקשה לזכור מתי בדיוק רי'צארד גיר עשה סרט ממש טוב לאחרונה, והנה, עכשיו הוא עשה. יש הברקה גדולה בליהוק של גיר בתפקיד הטייקון חסר המצפון. משהו בפרסונה הקולנועית המלוקקת של גיר, ובהתבגרות שלו, צולל באופן חד וברור לדמות הזו. שאריות של ה"קצין והג'נטלמן" ניכרות בשחקן יפה התואר הזה, אבל גם 30 השנה שעברו מאז שהפכו אותו לאדם מבוגר שניסיון חייו ניכר על פניו, והופך את משחקו כאן ליעיל ומרשים במיוחד. את אותו הדבר ניתן לומר גם עם סוזאן סרנדון שמסתפקת כאן בתפקיד משנה חזק, ברור ובעל אימפקט חזק במיוחד. ועל טים רות, בתפקיד חוקר המשטרה העקשן.

במפתיע, זהו סרט של שחקנים, לא רק של עלילה או אווירה. שתי תגליות גדולות של הסרט הזה יהיו בוודאי, נט פרקר, בתפקיד החבר לשעת צרה שמוצא לעצמו גיר על מנת שיסייע לו לצאת מהתסבוכת, בהופעת פריצה שגונבת פוקוס מגיר בדיוק כמו שעשה לפני למעלה מעשור, אדוארד נורטון ב "פחד ראשוני", ובתפקיד בתו של דמותו של גיר, הנקרעת בין אחריותה בחברת האחזקות של אביה לבין עתידה שלה, בריט מרלינג, גם היא שחקנית צעירה וחסרת ניסיון יחסי, שמהממת בהופעה משובחת.

"עסקה מגונה" הוא סוכריה מפתיעה. הוא לא עוד סרט אולפנים גדול ועייף. הוא לא מכיל כוכבים גדולים שמקריאים את הטקסטים שלהם בשיעמום, אלא נלחמים על מקומם בכבוד ומזכירים לנו מדוע הפכו לכאלו. שחקנים צעירים המצליחים לבלוט, ותסריט טוב שיחזיק אתכם בכיסאות סקרנים במיוחד. על כל האופרה הזו מנצח ביד בוטחת עם סגנון מגובש במיוחד, במאי צעיר[כן, כבר אמרתי את זה שלוש פעמים בפוסט הזה], שאם זו יצירת הביכורים שלו, יש למה לצפות ממנו בהמשך, בהחלט.

זהו סרט מיין סטרים שמצליח לצאת מלא מעט שבלונות. הוא מעניין, מדויק ומעורר מחשבה. מעטים מסוגו הגיעו לקולנועים השנה.

אישה יפה-1990-Pretty Woman

אישה יפה, אשר תוכנן במקור להיות קומדיה רומנטית קלילה, הפך בסופו של דבר לסרט איקוני של ממש, פחות בשל איכויותיוהעלילתיות, ויותר בשל העובדה שהעיבוד החופשי שהציג לסיפור סינדרלה כלל בתוכו כמה מרכיבים שעשו אותו למוצלח במיוחד.

הסרט, שמציג עיבוד חופשי במיוחד לסיפור סינדרלה, או פגמליון או שניהם ביחד מבוסס על אוסף קלישאות שנדמה שהוא בלתי אפשרי לכאורה, אבל מצליח בעיקר בשל הכימיה הגדולה של כוכביו לספר את הסיפור הבנאלי ביותר בצורה שובת לב.

סיפורה של הזונה טובת הלב המוצאת לעצמה אהבה אמיתית בדמותו של איש עסקים אמיד כבש לבבות בכל העולם.

הסרט, בעל התקציב הנמוך באופן יחסי, הפך לאחד הסרטים המצליחים ביותר בכל הזמנים וסימן את שובו של ריצ'ארד גיר אל מרכז העשייה הקולנועית ובו בעת פתח את עידן כוכבות העל של ג'וליה רוברטס שעד להופעתה בו הייתה כמעט אלמונית ולאחריו הפכה בבת אחת לכוכבת ההוליוודית המסקרנת ביותר. רוברטס הצליחה למנף את ההופעה החד פעמית הזו לקריירה ארוכה ומרשימה במיוחד.

נדמה שכל קלישאה בסיפור השקרי הזה עבדה באופן מושלם והסרט, על הסכריניות המודעת שלו, משתמש בכל מניפולציה אפשרית, החל ביופיה של רוברטס, וכלה בכוח הכוכבות של גיר ומספר סיפור שנדמה שכבר היה על המסך פעמים רבות מדי, ולמרות זאת, המעשייה הזו עבדה והסרט הפך להצלחה מסחררת בעיקר בשל הכימיה של כוכביו ותזמון קומי נכון ותחושה נעימה שהסרט משרה לכל אורכו.

זהו קולנוע מיין סטרימי אמריקאי במיטבו, הנשען על מסורת ארוכה של סרטים דומים שהוליווד מתמחה בהפקתם כבר החל משנות השלושים ואילך והמסורת הזו עתיקה כתעשיית הקולנוע עצמה.

גרי מרשל בימאי הסרט נשען על החן של התגלית החדשה שלו [דאז], ג'וליה רוברטס והמצלמה מחבקת אותה בכל פריים.

זהו אחד הרגעים הנדירים בהם כוחה של כוכבת עולה, מחפה על כמעט כל פגם אפשרי, לפחות ברמה התוכנית השיקרית של המעשייה הזו שהרגיזה פמניסטיות רבות לכשיצאה לאקרנים, בשל העובדה כי היא מטפחת ומנציחה מיתוס של נחיתות נשית.

כך או כך, יופיה של רוברטס ברגע הפריצה שלה ויכולתה ליצור דמות שהתקיימה בה גם פגיעות ורגישות שבו את לב הצופים בכל העולם.